גוי אחד בארץ , כ"ב אלול התשע"ה, הרב אלעזר אהרנסון

משהה רבינו מעמיד בברית ה’ את כל ישראל, “מחוטב עציך עד שואב מימיך”, ומתרה בהם שאיש לא יעזוב את דרך ה’ ואת מצוותיו: “פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט, אשר לבבו פונה היום מעם ה’ אלקינו, ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם”, שכן מי שחלילה יסטה מדרך התורה “לא יאבה ה’ סלוח לו, כי אז יעשן אף ה’ וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה  בספר הזה, ומחה ה’ את שמו מתחת השמיים. והבדילו ה’ לרעה מכל שבטי ישראל, ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה”. הביטויים הם קשים, אך המסר הכללי מתאים לכל דברי משה בספר דברים – החוטא עתיד להיענש וקללות יבואו על ראשו, בעוד הצדיק יקבל שכר ויזכה לברכה.

אך המשך הפסוקים מלמד אותנו דבר חדש ותמוה – העונש איננו פוגע רק בחוטא אלא מקיף את כל הארץ ואת כל העם! “וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה… גפרית ומלח שריפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה’ באפו ובחמתו” – משמע, העונש והקללה באים על ראש כל ישראל, ולא רק על ראשו של החוטא! ולכאורה דבר זה סותר גם את ההגיון והיושר הטבעי, כפי שביטא אותו אברהם לגבי סדום – האף תספה צדיק עם רשע? השופט כל הארץ לא יעשה משפט?; ובנוסף, סותר מצב זה גם את הפסוקים הקודמים, המתארים את ההבדלה שמבדיל ה’ בין החוטא ובין כל שבטי ישראל.

מבאר רש”י שאלו ואלו דברים אלקים חיים: “ואם תאמרו מה בידינו לעשות? אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר ‘פן יש בכם איש’ וגו’ ואח”כ ‘וראו את מכות הארץ ההיא’, והלא אין אדם יודע במטמוניו של חבירו. אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהן לה’ אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים”.

היינו, אם אדם חוטא בסתר, ואין לשאר ישראל ידיעה בכך ואפשרות למנוע זאת, הרי שרק הרשע ימות בעוונו, והקב”ה יבדיל אותו לרעה מכל שבטי ישראל ויפגע רק בו. אולם אם אדם חוטא בגלוי, הרי המחוייבות מוטלת עלינו למנוע ממנו לחטוא, ואם חטא – להענישו ולבער הרע מקרבנו. ואם לא עשינו כן, הקולר תלוי בצוואר כל ישראל וכולם עלולים להיענש על כך.

רש”י מוסיף ודורש בעקבות חז”ל: “נקוד על לנו ולבנינו [=בספר התורה מופיעות נקודות מעל אותיות המילים הללו], לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה”. זוהי דעת ר’ נחמיה בגמרא סנהדרין מג ע”ב, אך ר’ יהודה חולק עליו וסובר שלאחר שעברו ישראל את הירדן נענשו אף על הנסתרות שבלב כל יחיד ויחיד, ולפי שיטתו של ר’ יהודה חזרה הקושיה למקומה – כיצד ניתן להעניש על חטא שחטא אדם יחיד, וכל ישראל לא ידעו עליו ולא הייתה להם אפשרות למנוע אותו?

ביאור עניין זה בהבנה העמוקה שכל ישראל ערבים זה לזה, לא רק כערבות של אחריות הדדית, אלא ערבות של חיבור לישות אחת ממש, וכל ישראל ‘כנשמה אחת בגופים מחולקים’ (תניא פרק לב). ממילא, אם אנו רואים את כל ישראל כיישות אחת, ברור שכל אדם פרטי שחוטא פוגע בכלל כולו, כשם שכאשר איבר אחד מן הגוף נפצע, הייסורים אינם מנת חלקו בלבד אלא כל הגוף מתייסר. “תני חזקיה: (ירמיה נ’) ‘שה פזורה ישראל’ נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין, כך הן ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין” (ויקרא רבה ד,ו).

ויסוד זה של ערבות הדדית מתקיים רק לאחר שעברו ישראל את הירדן, כדברי הזהר הקדוש לפרשת צו, הדורש את הפסוק “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ” – בארץ אינון גוי אחד, ולאו אינון בלחודויהי”, רק בארץ ישראל יכול עם ישראל לגלות את אחדותו הפנימית ולהיות לעם אחד ממש. מחוץ לארץ ישראל הרי עם ישראל הוא כאיברים של גוף אחד שהתפזרו לכל עבר, וממילא אין כאן חיים שיהפכו את האיברים המפוזרים לישות חיה ושלימה. שלימות ארץ ישראל היא זו שתתן בכוחנו להגיע גם לשלימותו ואחדותו של עם ישראל, ומאידך אחדותו של עם ישראל וכוח האמונה שלו, הם שיתנו בידינו את היכולת לשמור על שלמותה של ארץ ישראל.

 

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב