הכנסת אורחים – לגעת בנשמה

"אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ"... אתה שם את הקב"ה 'להתייבש' על 'שיחה ממתינה' ופונה לקבל את האורחים בשר ודם שהגיעו אליך?

הכנסת אורחים – לגעת בנשמה , י"ד חשון התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

ישנה מחלוקת כיצד לבאר את דברי אברהם אבינו בשעה שבאו אליו המלאכים (בראשית יח, ב-ה):

(ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: (ג) וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:   (ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:   (ה) וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

המחלוקת היא ביחס לפסוק ג’ – למי נאמר פסוק זה? האם נאמר למלאכים? אם כן, מדוע פסוק זה נאמר בלשון יחיד – בְּעֵינֶיךָ, תַעֲבֹר, עַבְדֶּך, ופסוקים ד’ וה’ נאמרו בלשון רבים – וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשָּׁעֲנוּ, וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ, עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם?

רש”י על אתר מביא שני פירושים שמקורם בגמרא שבועות דף לה עמוד ב: על פי הפירוש הראשון – “לַגדול שבהם אמר [את פסוק ג’] וקראם כולם אדונים [ועל כן גם פסוק ג’ הפונה לגדול שבהם פותח במילה אדוני בלשון רבים של המילה אדון, במשמעות ‘מורי ורבותי’], ולגדול אמר: אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא – יעמדו חבריו עמו. ובלשון זה הוא חול” [=על פי פירוש זה המילה אדוני איננה שם ה’, אלא משמעותה חולין, והיא רק הריבוי של המילה אדוֹנִי]. וכך, על פי פירוש זה, פותח אברהם ופונה לגדול שבין השלושה, ובהמשך דבריו מזמין את כולם להשאר ולהתארח באהלו.

לעומת זאת, על פי הפירוש השני “קודש הוא [=המילה אֲ-דֹנָי היא שם ה’], והיה אומר להקב”ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים”. פירוש זה מתבסס על ראייה חדשה של פסוק א’, הפסוק הפותח את פרשתנו: “וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם”. כאן מופיע שם הויה, ועל כן ברור שהכוונה לקב”ה המתגלה אל אברהם. אנו רגילים להבין שהפתיחה “וירא אליו ה'”, היא הקדמה לסיפור המפורט כיצד התגלו אל אברהם שלשת המלאכים, שהם שליחי ה’. פירושו השני של רש”י מציע קריאה אחרת לכל המהלך – בתחילה לא המלאכים באים, כי אם הקב”ה בכבודו ובעצמו מתגלה אל אברהם, לבקרו לאחר  ברית  המילה.  רק  בפסוק  ב’  מסופר  שתוך  כדי ההתגלות האלוקית אל אברהם, רואה לפתע אברהם שלשה אנשים ניצבים עליו, והוא רוצה לכבדם ולהכניסם בצל קורתו – אלא שהוא עומד באמצע קבלת פני שכינה, פני ה’ המתגלה אליו! על כן פונה אברהם לקב”ה ומתנצל – “אֲ-דֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ”, המתן בבקשה עד שאקבל את האורחים ואשוב אליך…

על פי פירוש זה מדהימה אותנו התנהגותו של אברהם אבינו, הנראית כעזות פנים בפני ריבונו של עולם – לא די בכך שהוא עוזב את פני ה’ כדי לקבל שלשה אורחים ערבים, אלא שיש לו גם את החוצפה לבקש מהקב”ה להמתין לו – “אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ”…

אתה שם את הקב”ה ‘להתייבש’ על ‘שיחה ממתינה’ ופונה לקבל את האורחים בשר ודם שהגיעו אליך?

כיוון שאנו יודעים ומכירים את אברהם אבינו, שכאשר הוא מעז לבקש משהו מאת ה’ הוא חש “ואנוכי עפר ואפר”, ברור לנו שלא מדובר כאן בחוצפה ובעזות, אלא בדבר מובן מאיליו – לאברהם אבינו ברור לחלוטין שזה מה הקב”ה מצפה ממנו לעשות, שכן הוא מבין שמבחינת הקב”ה “גדולה הכנת אורחים מהקבלת פני שכינה” [שבועות שם].

המהר”ל בחידושי אגדות מבאר מה משמעותה של הכנסת אורחים ומדוע היא גדולה אף מהקבלת פני שכינה: “הכנסת אורחים זהו עצמו כבוד אלקים, להכניס האדם לביתו ולכבד אותו שנברא בדמות ובצלם, ודבר זה נחשב כבוד השכינה”. מדוע בעצם אתה מכניס אורחים? האם אתה מכניס רק אורחים שהם חברים שלך, ואתה נהנה לארח אותם? אם כן, אין זה חסד גדול שאתה גומל לזולתך, אלא להנאתך ולטובתך… עיקר מצוות הכנסת אורחים היא להכניס לביתך כל אדם הזקוק לכך, גם אם לא הכרת אותו קודם לכן, וגם אם שהותו בביתך גורמת לך טרחה ולא עונג. מדוע אם כן אתה מכניס לביתך אורחים אלו? מכיוון שכל אדם נברא בצלם אלקים, וכאשר אתה מארחו בביתך ומקבלו בסבר פנים יפות, בכך אתה מכבד את צלם אלוקים שבו. ממילא, דווקא כאשר אין כל קשר חברי ביניכם, ברור עוד יותר שהסיבה היחידה שאתה מארח אותו היא היותו אדם, והכבוד שאתה מעניק לו הוא כבוד לצלם אלוקים שבו.

מוסיף המהר”ל ומבאר: “ורב יהודה אמר – גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, וכל זה מטעם אשר אמרנו, כי האדם נברא בצלם יוצרו, ואלו הקבלת פני שכינה אין זה כבוד שכינה, כי לא יראני וחי, ואין דבר זה כמו הכנסת אורחים שהוא מכבד האדם כאשר באו אליו פנים חדשות, וחביב עליו האדם שנברא בצלם אלקים כאשר נראה אליו והוא מתחבר לגמרי אל צלם אלקים הזה, והוא יותר מקבלת שכינה כי אין חבור אל השכינה. ויש לך להבין דברים אלו מאוד ההפרש שיש בין הכנסת אורחים והקבלת פני שכינה כי אין לכתוב יותר מזה”.

ואף שכתב המהר”ל שאין לכתוב יותר מזה… ננסה לאחוז בשיפולי גלימתו ולבאר את דבריו: הקבלת פני שכינה היא דבר שלעולם לא נוכל לעשותו בשלמות – שכן “לא יראני האדם וחי”; בעל כורחנו תמיד יהיה החיבור אל השכינה חלקי וחסר. לעומת זאת, המפגש עם האורח יכול להיות מפגש שלם ומלא, אנו יכולים ליצור איתו חיבור ללא סייגים וללא מגבלות, שכן הוא איננו מהותו ועצמותו של הקב”ה – שהיא אש אוכלה ולא ניתן לידבק בה, אלא הוא גילוי שכינתו של הקב”ה בעולם הזה, שאליו אנו יכולים להתחבר. ועל כן החיבור שלנו אל השכינה דרך האורח, הוא חיבור גדול יותר מאשר יכולת החיבור שלנו ישירות אל הקב”ה – “גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה”.

שני מסרים משמעותיים במיוחד אנו לומדים מיסוד זה:

ראשית, עד כמה עלינו להתבונן לעומק הנפש פנימה, ולראות את האדם העומד לפנינו לא כערבי המשתחווה לאבק רגליו, אלא כלבוש לנשמה אלוקית. הכרה עמוקה בקדושת הנשמה השוכנת באדם, תשפיע גם על הכנסת האורחים שלנו אבל גם על כל הגישה שלנו לאדם שעומד מולנו, לדעת לדון אותו לכף זכות, להתבונן על שרש מעשיו ודעותיו לראות מה השליחות האלוקית שלו בעולם.

שנית, אנו לומדים מכאן לימוד כללי בעל השלכות נרחבות – שהשליחות הגדולה המוטלת עלינו איננה לפרוש מן העולם הזה כדי להדבק בקב”ה, אלא אדרבה – לגלות שם ה’ בתוך העולם הזה, לקדש את המציאות החומרית, ולהתחבר אל השכינה המתגלה בה. אם גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, המשמעות היא שהחיבור שלנו אל השכינה לא צריך להיות במנותק מהגוף ובמנותק מהעולם הזה – אלא אדרבה, גדולה יותר התגלות השכינה בתוך ענייני העולם הזה.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב