שיחת מוסר – לאן אתה רץ? , י"ג כסלו התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

 

המשנה בפרקי אבות (ד, ב) אומרת:

בן עזאי אומר הוי רץ למצווה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצווה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצווה ושכר עבירה עבירה.

ישנם מספר דברים שצריך להעמיק בהם במשנה זו.

בן עזאי לא אומר רק לקיים כל מצווה ולא להגיע לידי עבירה, אלא אומר לך שיש עניין מיוחד דווקא בריצה. זה בהחלט מעורר אותנו למשמעות של ריצה. אדם בדר”כ רץ כאשר הוא ממהר לדבר מסוים. אבל מה גורם לנו לרוץ? למה אתה רץ? זו שאלה גדולה לכל אדם, שעליו לדעת וללמד על מה שחשוב אצלו… אדם שמאחר לתפילה- ילך בנחת או ירוץ? אדם שמאחר לאוטובוס ירוץ או ילך? אם כן, זה לא תלוי רק בשאלה אם אתה ממהר או שלא, אלא בעיקר בחשיבות העניין עבורך.

‘אנו רצים והם רצים’. הרבה מאוד אנשים רצים בעולם, אחרי פרנסה, מעמד, תעודות, ועוד, אבל השאלה העיקרית היא מה הריצה שמניעה אותך?

 

הגמרא בברכות (ו ע”ב) אומרת:

אמר רבי זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא, אמינא: קא מחליין רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר +הושע י”א+ אחרי ה’ ילכו כאריה ישאג וגו’ – אנא נמי רהיטנא.

ובתרגום:

אמר רבי זירא: מתחילה, כאשר ראיתי את רבנן שהם רצים לשיעור בשבת, אמרתי: רבנן מחללים שבת (שהרי נאמר “לא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול). כיוון ששמעתי את דברי רבי תנחום בשם ר’ יהושע בן לוי, שאמר: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר +הושע י”א+ אחרי ה’ ילכו כאריה ישאג וגו’ – אני גם התחלתי לרוץ.

מתברר שריצה לדבר מצווה היא עצמה מצווה, זה מלמד על המהות של הריצה – אדם רץ לדברים שחשובים לו. אנשים טוענים שאדם רץ כאשר הוא ממהר, אבל זה לא מדוייק. כאמור, השאלה היא מה גורם לך למהר… אדם בדר”כ מנסה להערך מספיק מוקדם כדי להגיע בזמן ולא לרוץ, וכך ראוי לעשות. אך באופן כללי ודאי ראוי למהר בחיים, לפעול במהירות כך שלא נבזבז את המתנה הגדולה שהקב”ה נתן לנו.

אני זוכר שכבחור ישיבה עברתי פעם בהליכה מהירה ליד קבוצה של בני נוער בשעת ערב מאוחרת, ואחד מהם קרא לעברי: “למה הדתיים תמיד רצים?”

ייתכן שזה באמת דבר מאפיין, ואם אכן כן – הרי שזה דבר טוב. דבר ראוי הוא להזדרז מתוך תחושה שיש המון מה להספיק, המון שליחויות גדולות לעשות.

אם כן לאן אתה רץ? זו בדיקה גדולה לאדם.

אני מרגיש שאני רץ לפעמים לתפילה או לשיעור, לפעמים כאשר אינני רוצה שאנשים יחכו לי, ובמיוחד כשמדובר באנשים שאני מכיר אותם ויודע שחשוב להם שאגיע בזמן….

אמירה חשובה בעניין זה נאמרת בגמרא ברכות דף ט עמוד ב:

אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם; שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.

“לעולם ישתדל אדם לרוץ” – יש עניין להשתדל לרוץ, לא רק ריצה של כושר גופני שאף היא חשובה בפני עצמה, אלא לקראת דברים בעלי ערך. לקראת מלכי ישראל ואפילו לקראת מלכי עכו”ם. יש עניין של ריצה גם לקראת מלך, מנהיג, וכד’. כי כאשר אתה רץ למשהו זה לא רק מראה שהדבר חשוב עבורך, אלא גם באופן אקטיבי אתה נותן לדבר זה משמעות וחשיבות, וקובע דבר זה בנפש כמשהו מהותי וחשוב.

כאשר אתה רץ לקראת מלך, ואפילו לקראת מלכי עכו”ם, אתה קובע בנפשך שמלכות היא דבר חשוב ומשמעותי – ומתוך כך אולי תזכה לראות גם מלך ישראל. לעומת זאת אם אתה חי בגלות ואינך מייחס כל חשיבות למלך, לא תבנה בנפשך את השאיפה למלכות ישראל.

 

הגמרא בנזיר (דף כג עמוד ב) הופכת את הזריזות וההקדמה לכלל:

א”ר חייא בר אבין א”ר יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה – זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות.

הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שבנות לוט חשבו שכל העולם נחרב ועל כן למצווה נתכוונו – ובשכר שהבכירה הקדימה את אחותה (לגילוי עריות עם אביהן!) הקדימה את אחותה למלכות ארבע דורות, שכן רות המואביה קדמה לנעמה העמונית ארבע דורות.

אם כן, כאשר אדם מתכוון לדבר מצווה, אף אם בסופו של דבר מעשיו אינם רצויים, הזריזות וההקדמה בכוונת המצווה יוצרת תוצאות חיוביות.

 

אנו רגילים לדרוש את הלשון העברית שהיא לשון הקודש. אך ייתכן שניתן לדרוש גם שפות אחרות, שכן גם הן יצירה אלוקית. באנגלית המילה רגש מתורגמת Emotion – שהוא הרחבה של Energy motion, תנועה של אנרגיה. יש לך רגש, משהו שמניע אותך, השתוקקות ושאיפה גדולה בחיים, שגורמת לך לזוז וללכת מהר, כי החיים חשובים ומהותיים עבורך.

 

את חשיבות הריצה והזריזות רואים הרבה בפרשות שאנו קוראים בתורה בשבועות האחרונים: בפרשת וירא נאמר על אברהם “וירא, וירץ לקראתם”, “ואל הבקר רץ אברהם”. אברהם רץ לקראת האורחים שבאים אליו, למרות שלא נראה שהם היו עוזבים או נאבדים לו אילו לא היה רץ, שהרי האוהל שלו היה באמצע המדבר, במרכז הדרך הראשית הקדומה, וזה אינטרס ברור של האורחים לבוא אליו ולהכנס למנוחה וארוחה. ריצה זו של אברהם מראה על הרצון שלו, על ההתייחסות, על האכפתיות לקראת המצווה. חשוב לו שיבואו אליו אורחים אלו.

גם אליעזר עבד אברהם, כאשר הוא עומד על הבאר ורבקה מגיעה לשאוב מים, אומרת התורה ‘וירץ העבד לקראתה’. יש הרבה נערות שבאות לבאר, אז למה הוא רץ? רש”י אומר שהוא ראה שהמים עולים לקראתה. הוא רץ אליה כי ראה הוא רואה בה את המעלה הרוחנית, ולקראת זה ראוי לרוץ.

זה לעומת זה עשה האלקים. לעומת ריצתם זו של אברהם ועבדו, גם לבן רץ פעמיים, אבל לא מאותה סיבה… בפעם הראשונה רץ לבן אל אליעזר בפרשת חיי שרה, כאשר הוא ראה שאליעזר נתן לרבקה נזמים וצמידים של זהב, והוא מבין שיש כאן עושר שכדאי לו לנצל אותו. בפעם השניה רץ לבן בפרשת השבוע שלנו, פרשת ויצא, כאשר מגיע יעקב – הפסוק אומר “וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ”, ואומרים חז”ל שהחיבוק נועד כדי למששו ולראות אם יש עליו כסף וזהב, וכן הנשיקה כדי לחוש אם מרגלית חבויה בפיו. מנין לקחו חז”ל עין רעה זו על לבן? מכל ההתנהלות שלו קודם לכן ולאחר מכן, ובפרט מן הריצה הראשונה שנבעה מתוך תאוות בצע.

גם על אהרון הכהן נאמר, כאשר מתחילה מגפה בעם ישראל לאחר חטאם של קרח ועדתו –  “וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם, ויתן את הקטורת ויכפר על העם” (במדבר יז, יב). אהרן מבין שזו שליחותו וזהו תפקידו, והוא רץ להציל את עם ישראל.

דוגמא נוספת מהתנ”ך מופיעה אצל אלישע, כאשר אליהו משליך עליו את אדרתו: “ויעזוב את הבקר וירץ אחרי אליהו” (מלכים א, יט, כ). אלישע עוזב את הכל והולך אחרי אליהו, שמנותק מהעולם ומהמציאות כולה – כשמו אליהו, המורכב פעמיים משם ה’. אליהו הוא איש האמת הקנאי שאיננו מתחשב במציאות ולכן אלישע צריך לעזוב את הבקר ולרוץ אל אליהו. הדבר בולט במיוחד לעומת אברהם, שעליו נאמר שרץ אל הבקר… אברהם יכול לרוץ אל הבקר, ואלישע נאלץ לעזוב את הבקר. אברהם מקדש את המציאות, אבל אלישע רץ אחרי אליהו ועוזב את כל ענייני העולם הזה. אמנם בסופו של דבר אלישע היה פי שניים מכוחו של רבו אליהו, וביטא את מהות שמו – אלישע, שפירושו אל-יושיע, ה’ מופיע בתוך המציאות.

 

זו נקודה ראשונה בדברי בן עזאי – לעולם הוי רץ למצווה ובורח מהעבירה.

הגמרא בברכות לומדת שעליך לרוץ לדבר מצווה, משני פסוקים: “ונדעה נרדפה לדעת את ה”’ (הושע ו, ג), ופסוק שני “אחרי ה’ ילכו כאריה ישאג” (הושע יא, י). עד כדי כך יש לברוח מעבירה, כביכול אריה שואג ואתה נס מפניו. הגמרא בסוף מסכת קידושין מספרת על רב עמרם שכמעט נכשל בעבירה ואז צעק “אש בבית עמרם!” כל תלמידיו ובני ביתו התעוררו ובאו להציל אותו מן השריפה, ובפועל הצילו אותו מן העבירה. אין זו מליצה בלבד. ראשית, רב עמרם עצמו מבאר שיצר הרע הוא אש; ושנית – באמת עליך להמלט מן העבירה ממש כמו היה זה פיקוח נפש.

 

בשיחה הבאה נעסוק בעזרת ה’ בהמשך דברי המשנה: ‘שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה’.

 

 

שיעורים נוספים

  • שוב ושוב!

    הרב יגאל פסו, ט"ז אלול התשע"ה

    יש כאלה שזה קורה להם הרבה. שבים בתשובה אבל כעבור זמן נופלים באותו החטא בדיוק. האם לשוב שוב ושוב?

    מאמר
  • שיחת מוסר

    הכל בסדר

    הרב אלעזר אהרנסון, י"ג כסלו התשע"ז

    אנו עומדים בחודש כסליו, חודש של פרסומי ניסא - מפיצים את האור החוצה. אולם חז"ל מדגישים לנו כי מצוות חנוכה היא נר איש וביתו. המצווה איננה להדליק נרות בכל מקום שהוא,…

    מאמר
  • שיעור כללי בבא מציעא

    ברכת ה”תשובה” בתפילת שמונה עשרה

    הרב אלעזר אהרנסון, כ"ד שבט התשע"ז

    וידיאו
    מאמר