תורת הכוהנים , ז' אדר ב' התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

ספר ויקרא – תורת כהנים הוא, ורובו ככולו עוסק בעבודת הכהנים בבית המקדש, במעמדם המיוחד המחייב אותם גם בחובות נוספים ומזכה אותם במתנות כהונה, ובהלכות טומאה וטהרה שאף הם קשורים אל הכהנים שכן הם היו הגורם המרכזי שעסק בהכרעת הלכות אלו – ודאי בכל הנוגע להלכות נגעים וצרעת, שבהם הכהנים הם האוטוריטה היחידה, אך גם בכל ענייני טומאה וטהרה, מתוך שהיו הכהנים נזהרים בטהרתם יותר מהמון העם, כדי שיוכלו להכנס לבית המקדש, היו בקיאים ומצויים בפרטי הלכות אלו, ובאופן טבעי הפכו לסמכות הפסיקה המרכזית בכל נושא הקשור לטומאה וטהרה.

בבחירת קבוצה מצומצמת של אנשים להתייחדות לעבודת ה’, קיימת סכנה כפולה: מצד אחד קיימת סכנה שקבוצה זו תשתרר על שאר הציבור ותתנשא מעליו, לאמור: אנו הנציגים של ריבונו של עולם עלי אדמות, אנו היודעים מה נכון ומה טוב, וכל קשר עם ריבונו של עולם צריך ויכול להתבצע רק דרכנו.  מאידך, קיימת סכנה שהמון העם ירגישו ניתוק מהקב”ה, מתוך התחושה שעבודת ה’ היא עניין לכהנים, ולהם לבדם.

גם בעם ישראל היו תקופות שבהם נתפס מעמד הכהונה באופן מעוות ובעייתי על ידי הכהנים ועל ידי העם. בולטת, למשל, תקופת בני עלי חפני ופנחס, שראו את הקשר עם הקב”ה כיכולת בלעדית שלהם – על ידי הקרבת הקרבנות, וממילא הגיעו לתפיסה מתנשאת כלפי הציבור, ולאמירות כגון “תנה בשר לצלות לכהן… עתה תיתן, ואם לא לקחתי בחזקה”, מתוך תחושה שלכהן הכל מגיע כמובן מאיליו. גישה זו גומרת גם לכך שכאשר בא ה חנה וניגשת אל הקדש להתפלל, שומר עלי את פיה ובא אליה בטענות על שכרותה, שכן בימים ההם לא היה מקובל כלל להתפלל לקב”ה, ובמקום התפילה – הפנייה הישירה על ידי האדם, הייתה ההתקשרות לקב”ה רק באמצעות הקרבנות. כנגד התפיסה הזו יצאו גם הנביאים בהתקפותיהם נגד הקרבנות: “שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים ועתודים וכבשים לא חפצתי… לא תוסיפו הביא מנחת שווא, קטורת תועבה היא לי”, שכן הפנייה דרך הקרבנות הפכה להיות פנייה מרוחקת, דרך הכהנים שהפכו לשמש כאמצעי מתווך בין האדם לבין ריבונו של עולם.

לשם מה בכלל אנו זקוקים לכהנים? מדוע לא נאמר כקרח, “כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’, ומדוע תתנשאו על קהל ה’?”

הרב קוק זצ”ל מתייחס לעניין זה באורות התחייה פיסקה ד’, והוא מבאר כי מטרת הכהונה לא להיות “אמצעות כי אם תכיפה הגונה”  – לא להיות גורם אמצעי הניצב בין האדם ובין הקב”ה, אלא להיות דווקא חיבור מקושר ומיוחד. כשהאדם הפרטי ניגש להתקרב לאלוקים הוא מתקרב אליו בראש ובראשונה על ידי הכוחות הנעלים שבו – על ידי התפילה, לימוד התורה, הכוונות הטהורות, השאיפות הגבוהות, ורק על ידי זה הוא הולך ומתקן את כל צדדי אישיותו ומתקרב לקב”ה אפילו באכילה, בשתייה, בעבודה ו”בכל דרכיך דעהו”. כך גם העם השלם, כשהוא מתקרב לריבונו של עולם הוא עושה זאת בראש ובראשונה על ידי קבוצה מתוכו שהיא ראוייה ומתאימה לכך מצד אישיותה ומצד כוחות הנפש הגדולים והעליונים שבה.

כמובן, הכהונה יכולה ליצור חיבור גדול ומרומם של האדם לקב”ה, אך ורק במידה שהיא מחוברת בנימה ונשמתה גם אל הקב”ה וגם אל העם – כאשר כל העם הוא בבחינת אדם שלם, כנשמה אחת בגופות מחולקים, רק אז הוא כולו מתקשר ומתקרב לריבונו של עולם דרך הקבוצה המעולה שבתוכו. אך כאשר קבוצה זו מתנתקת משאר העם, אין בהתקרבותה לה’ השפעה וברכה לכלל הציבור. וכשם שבאדם, התקרבותו לקב”ה מביאה לקדושה בכל דרכיו ומעשיו, אף היותר גשמיים ומעשיים, כך גם בעם כולו, השאיפה היא שעל ידי קרבת הכהנים לקב”ה, ועל ידי השפעת התורה והברכה אל כל הקהל, נהפוך כולנו מהרה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש – ממלכה ועם שבהם כל העדה כולם קדושים, והם כולם משפיעים אור לגויים.

כציבור דתי לאומי אנו חשים לעיתים שיש לנו אמת גדולה שחסרה בקרב מעגלים רחבים בעם, וחלקנו מרגישים גם שיש לנו כציבור יכולת להנהיג את העם ולהוביל אותו להיות נאמן לעצמו, להיות נאמן למהותו כעם יהודי במדינת ישראל המתחדשת בתהליך הגאולה המופלא שמתרחש לנגד עינינו. יחד עם הדחף לצאת אל העם פנים אל פנים ולהקרין עוצמה שתאיר ותשפיע אמונה וערכים על כל העם כולו, עלינו לזכור את תורת הכהנים – רק על ידי חיבור אמיתי ובלתי מתנשא, זוכים הכהנים להיות באמת צינור לברכה ולשפע האלוקי מהקב”ה לעם ישראל.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב