הכל בהסדר ברוך ה’ , ט' שבט התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

ההסדר

כבר סיפרנו על רבי חנינא בן תרדיון ועמידתו נגד הרומאים (עיין במאמר “ארבע מידות ביושבים לפני חכמים”). במסכת עבודה זרה מובאים דבריו מתקופת ישיבתו בכלא הרומאי (דף יז עמוד ב):

ת”ר: כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, א”ל ר’ אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. א”ל רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד]; וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד – דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר: וימים רבים לישראל ללא א-להי אמת [וגו’], מאי ללא א-להי אמת? שכל העוסק בתורה בלבד – דומה כמי שאין לו א-לוה. ובגמילות חסדים לא עסק? והתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה – אלא א”כ ממונה עליו תלמיד חכם כר’ חנינא בן תרדיון! הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד. והתניא, אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים! מיעבד עבד, כדבעי ליה לא עבד. אתיוהו לרבי אלעזר בן פרטא, אמרו: מ”ט תנית, ומ”ט גנבת? אמר להו: אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא, ומדהא ליתא הא נמי ליתא.

כאן אנחנו מגלים את דבריו הכמעט אחרונים של רבי חנינא, לפני שנשרף עם ספר התורה באש. רבי חנינא פוגש בשבי את רבי אלעזר בן פרטא, ובשיחה שמתפתחת ביניהם אומר רבי חנינא על עצמו כי לא ינצל מהמשפט מפני שעסק בתורה בלבד, בניגוד לרבי אלעזר בן פרטא שעסק בתורה ובגמילות חסדים.

מעניין, גמילות חסדים?! על כך תפסו הרומאים את רבי אלעזר? יש רק מקום אחד בכל ההיסטוריה בו גזרו על גמילות חסדים, וזה היה בסדום. לא שמענו שהרומאים גזרו על כך… אך הגמרא שואלת שאלה אחרת: “ובגמילות חסדים לא עסק?” כלומר, איך הוא אומר על עצמו שעסק בתורה בלבד? הרי הוא עשה מעשי צדקה אדירים! הגמרא עונה: אמנם הוא עסק בצדקה, אך לא כפי שהיה צריך.

זה צריך לקומם. גבאי צדקה מופלג, תלמיד חכם צדיק, ישר ונקי כפיים, אשר לא הסכים לקחת החזר מקופת הצדקה אף על פי שפיזר בטעות את כספו האישי לעניים – ועדיין זה לא מספיק… מה עוד אפשר לצפות ממנו?! מה היה יכול לעשות כדי לקבל תו תקן של ‘כדבעי ליה’ [= כמו שצריך]?!

ואם הגמרא חושבת שיש צדקה יותר גדולה ממה שעשה, מדוע איננה מספרת לנו מהי? חוץ מזה, איך גבאי צדקה יכול להגיד על עצמו “עסקתי בתורה בלבד”? מעבר לכך, מה זה משנה לרומאים שהוא לא עשה מספיק – הרי זו עדיין גמילות חסדים ועל כך צריך להאשים אותו בסעיף נוסף במשפט!!

בהמשך שואלים הרומאים את רבי אלעזר בן פרטא: למה למדת תורה ולמה גנבת? אלו כנראה סעיפי האישום הרציניים מבין החמישה.

אך באמת סעיף אישום כזה מעלה תהייה נוספת – כיצד ייתכן שמאשימים את ר’ אלעזר בן פרטא שהוא גנב? והיכן גמילות החסדים שיוחסה לו? רש”י רק מגדיל את השאלה באומרו “גנבת – גנב וליסטים היית”. כלומר, רש”י טוען שר’ אלעזר בן פרטא היה לא רק גנב אלא גם ליסטים – שודד שרוצח אנשים ולוקח את רכושם… הייתכן?

ואכן ר’ אלעזר בן פרטא עונה לרומאים, זה נראה לכם שילוב הגיוני? לא יתכן שאדם אחד יהיה גם תלמיד חכם וגם אוחז בחרב. זו סתירה, זה אבסורד. אם אתם מאשימים אותי בשני דברים סותרים, תוכלו להבין לבד שהכל שקר ועלילה שהעלילו עלי. הרומאים חושבים, ומהנהנים. זה באמת לא ייתכן, הם אומרים לעצמם. ויש לשאול – למה מלכתחילה לא העלו התובעים על דעתם שזה לא מסתדר?

התשובה לכל התמיהות הללו היא שגמילות החסדים של רבי אלעזר בן פרטא הייתה החרב שבידו. רבי אלעזר בן פרטא ירד למחתרת, הוא היה גנב ולסטים – להינקם מהרומאים, ולקחת מהם כסף כדי לפרנס בו את עניי ישראל הנתונים תחת עול השעבוד. זה היה הצורך הגדול באותו הדור, זו גמילות החסדים שהייתה נדרשת אז. ולמרות שגמילות חסדים הייתה גם אצל רבי חנינא בן תרדיון, שעסק בגבאות צדקה לאסוף מבתי ישראל כסף לעניים – זו לא הייתה גמילות חסדים שענתה לצורך המרכזי. הדור היה צריך גמילות חסדים של פעולות תגמול נגד הרומאים, ואדם שמידת החסד בוערת בלבבו, היה מוכרח להיות שותף בהן.

נשים לב, שמי שלא מסתדר לו השילוב של “ספרא וסייפא” – ספר וחרב, זה הרומאים. אצלם המושגים האלה רחוקים אחד מהשני, כיוון שאנשי הרוח שלהם – הפילוסופים וכוהני הדת, המשוררים וחוקרי הטבע, נהגו להתנתק מצורת חיים ארצית, ובכלל לא היו מסוגלים לשאת תפקידים מעשיים. הם עסקו רק ברוח, במדע, בספרות, שירה, וטקסי אלילות. לעומת זאת חיילי הצבא הרומאיים היו חיות אדם, אנשים גסים ואכזריים, צמאי דם ומלאי תועבה. אצלם אין הדברים הללו הולכים יחד.

בעם ישראל חיבור הדברים האלה הוא האידיאל – ודוגמא לכך היה רבי אלעזר בן פרטא, שנתפס על חמישה דברים וניצול, על ידי שעסק בספרא ובסייפא. מתוך לימוד התורה, יצא להילחם מלחמת עמו ישראל. זו שאיפתנו בדרכה של ההסדר. חיבור לימוד התורה עם חיי עם ישראל.

 

 


השירות בצבא

המחויבות לשירות בצבא נובעת ממוסר טבעי, אך לא פחות מכך היא מצווה ושליחות אלוקית. בחלק זה של המאמר נבקש לעסוק במצווה מהתורה לשרת בצבא. נראה כי זה כולל כמה מצוות, ונבאר את העיקריות שבהן. כמו כן נעסוק במטרתה הכללית של המלחמה בישראל ובעולם.

מלחמת מצווה

הרמב”ם כותב מהי מלחמת מצווה. לא כל סוג של מלחמה הינו מצווה, אך אין ספק כי כל מלחמה שהייתה למדינת ישראל הייתה כזו, ולא זו בלבד אף עצם השגרה של חייל בצבא נושאת הגדרה של מלחמת מצווה (הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק חמישי).

“אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם”

בין שאר ההגדרות מונה הרמב”ם את “עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם”. כל זמן שיש אויבים המנסים לפגוע בעם ישראל, והצבא נמצא שם בשביל להגן עלינו, זו מלחמת מצווה. לכן, גם המציאות שלך כחייל פשוט בצבא הגנה לישראל היא מצווה מדאורייתא.

ישיבת ארץ ישראל

הרמב”ן בהשגותיו על ספר המצוות מונה את מצוות ישיבת ארץ ישראל. הצבא, ששומר על אדמת ישראל, הוא שותף מרכזי בקיום מצווה זו.

מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב”ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ.

הרמב”ם אמנם לא מונה מצווה זו. אך האם יש להבין כי לפי הרמב”ם אין מצווה לחיות בארץ? מדרבנן וודאי זו מצווה, שהרי חז”ל מגדירים את הישיבה בארץ כחובה על כל יחיד, ואוסרים לעזוב אותה לחו”ל, והרמב”ם עצמו פוסק כך במקומות רבים. יותר מכך –  נראה כי הרמב”ם לא מונה את הישיבה בארץ ישראל כמצווה כי מרגע שכבשנוה בפעם הראשונה, היא הפכה לנחלה טבעית ובטבע הישראלי לשוב אליה. כמו שלא נמנית מצווה ‘לחיות’, כך לא נמנית מצווה ‘לחיות בארץ ישראל’[1].

יש עוד מצוות רבות מדאורייתא הכלולות בשירות הצבאי, כמו: “לא לירא במלחמה” (נ”ח), “לא תעמוד על דם רעך” (רצז), “למנות מלך” (קעג), “יד תהיה לך” (קצב), “ויתד תהיה לך” (קצג). נעמוד על כמה מהן:

לא תעמוד על דם רעך

“והמצוה הרצ”ז היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה (קדושים יט) לא תעמוד על דם רעך”.

מצווה מדאורייתא להציל נפש מישראל המצויה בצרה, כאשר יש לך אפשרות. הצבא בשמירתו על גבולות המדינה ועל העם היושב בה מציל נפשות בישראל מידי יום ביומו.

שום תשים עליך מלך

והמצוה הקע”ג היא שצונו למנות עלינו מלך מישראל יקבץ כל אומתינו וינהיגנו… ובא בפירוש (ספרי, מתני’ סנה’ כב א וש”נ) שאמרו “שום תשים עליך מלך”- שתהא אימתו מוטלת עליך ושייאמן בו מהכבוד והגדולה והמעלה התכלית האחרון שאין למעלה ממנה עד שתהיה מדרגתו אצלנו יותר גדולה ממדרגת הנביא משאר הנביאים שיהיו בדורו. ובבאור אמרו (הוריות יג א) מלך קודם לנביא. וכל זמן שיצוה המלך הזה צווי שלא יהיה סותר מצוה מן התורה הנה אנחנו חייבים לשמוע מצותו ומי שיעבור על מצותו ולא ישמע אליו הנה מותר למלך להרגו בכל עניין שירצה…

לממשלת ישראל יש דין מלכות, כך פסק הרב קוק[2], וכאשר שומעים למצוותה מקיימים מצווה מדאורייתא.

לא לירא במלחמה

והמצוה הנ”ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה והוא אמרו יתעלה (ריש פרשת עקב) לא תערוץ מפניהם. ונכפלה האזהרה ואמר (סוף פרשת דברים) לא תיראום. ונכפל הצווי בזה הענין הרבה. כלומר שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה. כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשמיני מסוטה.

מצווה זו שייכת במי שנמצא בצבא, שלא ירא מהאויב וילחם באומץ למען עמו.


מהותה של המלחמה

הרמב”ם במצווה ‘שלא לירא למלחמה’, אומר כי בהתגברות הלוחמים במלחמה “אפשר לקיים אמונת האמת”. דבר זה נובע משיטתו הכללית של הרמב”ם בעניין המלחמה, אשר בולטת במצווה קצ”א בספר המצוות (למשוח כהן למלחמה):

ויאמר בתוכחתו הלשון הנזכר בתורה ויוסיף על זה מאמרים יעוררו העם למלחמה ויביאם להסתכן בנפשם לעזור דת הא-ל ולשמרה, ולהנקם מן הסכלים בה המפסידים יושר המדינות.

מטרתו של הכהן המשיח אחר קריאת פסוקי התורה, היא לעורר את העם למסירות נפש עבור דבר ה’, ולנקום ברשעים המזיקים את המדינות. המלחמה של עם ישראל היא מלחמת ה’, לחזק את האמת ולייסד צדק בעולם.

חז”ל אומרים כי כל מלחמה בעולם מצביעה על התרחשות אדירה (בראשית רבה פרשה מב):

“אמר רבי אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח תדע שכן שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם”.

רבי אלעזר בר אבינא אומר דבר מדהים: המלחמה היא סימן לרגלו של משיח. זאת הוא למֵד מאברהם אבינו, אשר זכה לגאולה בהבטחת הזרע והארץ מיד לאחר מלחמת ארבעת המלכים את החמישה: “אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה’ אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד” (בראשית טו, א). כיצד ייתכן שהמלחמה היא סימן לרגלו של משיח? דברים עמוקים ביותר בעניין זה כתב הרב קוק בעיצומם של ימי מלחמת העולם הראשונה (אורות המלחמה, פסקה א):

כְּשֶׁיֵּשׁ מִלְחָמָה גְּדוֹלָה בָּעוֹלָם מִתְעוֹרֵר כֹּחַ מָשִׁיחַ. עֵת זָמִיר הִגִּיעַ, זְמִיר עָרִיצִים, הָרְשָׁעִים נִכְחָדִים מִן הָעוֹלָם וְהָעוֹלָם מִתְבַּסֵּם, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַיְחִידִים הַנִּסְפִּים בְּלֹא מִשְׁפָּט, שֶׁבְּתוֹךְ הַמַּהְפֵּכָה שֶׁל שֶׁטֶף הַמִּלְחָמָה, יֵשׁ בָּהּ מִמִּדַּת מִיתַת צַדִּיקִים הַמְכַפֶּרֶת, עוֹלִים הֵם לְמַעְלָה בְּשֹׁרֶשׁ הַחַיִּים וְעַצְמוּת חַיֵּיהֶם מֵבִיא עֵרֶךְ כְּלָלִי לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה אֶל כְּלַל בִּנְיַן הָעוֹלָם בְּכָל עֲרָכָיו וּמוּבָנָיו. וְאַחַר כָּךְ כְּתֹם הַמִּלְחָמָה מִתְחַדֵּשׁ הָעוֹלָם בְּרוּחַ חָדָשׁ וְרַגְלֵי מָשִׁיחַ מִתְגַּלִּים בְּיוֹתֵר, וּלְפִי עֶרְכָּהּ שֶׁל גֹּדֶל הַמִּלְחָמָה בְּכַמּוּתָהּ וְאֵיכוּתָהּ כָּכָה תִּגְדַּל הַצְּפִיָּה לְרַגְלֵי מָשִׁיחַ שֶׁבָּהּ”.

בעומק המציאות, כיצד נוצרת מלחמה? לאורך זמן שלטה אידיאולוגיה של רשע בעולם והצליחה, אך ה’ זוכר את בריותיו ומביא רעיון חדש לעולם שיהיה שלם ומתוקן יותר. על זה נוצרת מלחמה עולמית, עד שהתפיסה החדשה המיוסדת על רצון ה’ תתבסס בעולם. לאחר המלחמה מתבסם העולם מטובהּ של התפיסה החדשה. רבים בעולם מנתחים את המלחמה כתוצאה של אינטרסים, כבוד או טריטוריה. אך אנחנו יודעים כי ה’ הביא אותה לעולם כיוון שבעומק נאבקים פה רעיונות ותפיסות, סגנונות וכוחות שמתמודדים על הנהגת העולם. במיוחד ניכר הדבר במלחמתו של עם ישראל, בו שוכן כבוד ה’. אלו דברים שהכהן המשיח אומר לעם ישראל להעלות את המוטיבציה של הלוחמים.

לסיכום

התורה היא התשובה לאתגרי הדור, והשירות בצבא הוא מצווה וחובה קדושה. שני ערכים חשובים אלו, יחד עם ההכרה בצורך הלאומי בהקמת משפחות של תורה, אשר ישפיעו בנוכחותם על עם ישראל – יוצרים את הדרישה לישיבות ההסדר. שילוב לימוד התורה עם השירות בצבא נובע מתפיסה כללית של חיבור התורה לחיים. בישיבות ההסדר חיים את התורה, ולומדים את החיים. הלימוד בישיבה והשירות בצבא הוא לא סוף הדרך, אלא פתיחה טובה לכל החיים. בכל החיים יש מצווה ללמוד תורה, ולחיות למען עם ישראל. מצה”ל אולי משתחררים, אבל לא מהשייכות הלאומית שלנו.

ישיבות ה’הסדר’ נקראות כך על שם ההסכם של ראשי הישיבות עם הצבא. אך נראה שלא בכדי נקראו כך ישיבות ההסדר, הרואות חשיבות רבה להכניס את הכוחות הגדולים של החיים ואת התורה העצומה לתוך סדר. גם המסלול של הישיבה מלא בסדר: הגיוס כחבורה אחת, שמתוך לימוד התורה עולה אל שדה המערכה הלאומי. איגוד ישיבות ההסדר דואג לכל חייל, ותומך בו כך שיהיה החייל הכי טוב והחייל שהכי טוב לו. האיגוד נמצא בקשר רציף עם הצבא והממשלה, וישיבות ההסדר זוכות להערכה רחבה מכל שכבות הציבור.

התכונה המרכזית של ההסדר היא ההתאמה לכלל עם ישראל. המטרה: לבנות ציבור, על כל גווניו הרבים, שקשור כולו לדבר ה’. הסדר הטוב הזה, מאפשר את השותפות של שדרה רחבה ומגוונת של תלמידי חכמים מעם ישראל, המתאחדים בבית המדרש. לפעמים יש תלמידים שרוצים ללכת לדרכים מיוחדות, כמו הארכת השירות הצבאי או לימוד תורה בישיבה שנים ארוכות. דבר זה אפשרי גם בישיבות ההסדר ואנו סבורים כי דווקא אדם ששואף לצאת לדרך מיוחדת, כדאי שיעשה זאת מתוך ישיבת הסדר – מקום של קביעות, התמדה ואיזון. זה מה שמיוחד בדרכה של ישיבת הסדר, שהיא כוללת את הכל.

התורה מעצימה את הכוח הצבאי. הצבא לא בנוי רק על נפח השרירים ומבנה גופם של הלוחמים, אף שזה בעצמו דבר בעל ערך לא מבוטל. בעולם נהוג להגיד – הצבא צועד על קיבתו. בישראל הצבא צועד על נשמתו. מכוח אמונתו של העם בדרכו הוא הולך להילחם.

דוגמא לדבר היא מלחמת לבנון השנייה, כאשר לא היה לממשלה את העוז הלאומי לשאוף לניצחון מוחץ על האויב, והחוויה הלאומית הייתה של הפסד. אלו מסקנותיה של ועדת וינוגרד, אשר חבריה לא נמנו דווקא על באי בית המדרש. הועדה הגיעה להבנה כי אחד הגורמים העיקריים למחדלים רבים במלחמה היה ערכים מערביים שחדרו לציבור הישראלי. לא היה את הרצון להנחית על הטרור מכה סופית, אלא להשאיר ממנו שרידים לנהל מולם משא ומתן. החיילים בשטח רצו להילחם למען העם, אך מבוכתה של ההנהגה הפילה את רוחם. הם התברברו ממקום למקום, לא היה אידיאל ברור ומטרה מוגדרת.

הרב אלעזר היה אז מתנדב מילואים בסיירת צנחנים, ובדרך ללבנון שמע את אולמרט אומר ברדיו: “המלחמה הזו היא הכשרת הקרקע להתכנסות הבאה” (‘ההתכנסות’ – מסירת שטחי ארץ ישראל לאויב). הרב מספר: “כשהגעתי והבעתי בפני המ”פ את החשש כי הולך להישפך דם לא עבור הצלת עם ישראל מן הטרור אלא עבור תכנית התכנסות, הוא אמר: “אל תדאג. אנחנו לא הולכים לנצח את הטרור בנקודות, אנחנו הולכים לתת לו נוק-אאוט”. שעה לאחר מכן אמר את אותו משפט דן חלוץ, רק להיפך: “אנחנו לא מעוניינים לתת לחיזבאללה נוק-אאוט, אנחנו רוצים להתיש אותו ולנצח אותו בנקודות”. הצבא עומד על העוצמה הרוחנית של עמו ולוחמיו.

ההסדר מחזק את הצבא – חיילים טובים יותר כאשר הם יודעים על מה הם נלחמים. הקבוצות המגובשות של חיילי ההסדר מרימות את הפלוגה, הרוח הגדולה שהם נושאים איתם מרעננת את כולם. זה תלוי בחיילי ההסדר שבכל מחזור, וכאשר יש בהם את האש הפנימית, רואים דברים מדהימים.

ההסדר מעצים את לימוד התורה – במסכת אבות נאמר “התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים”, ואחד מתוך הדברים הללו הוא: “הנושא בעול עם חברו”. רבים מעידים על כך שהלימוד אחרי הצבא הוא משהו אחר לגמרי. לכאורה היה מצופה הפוך, שהתלמידים ישכחו את הלימוד ואולי הערכים יתמסמסו. אך הניסיון מראה שההתמודדות מחדשת את הלימוד לטובה. התלמידים חוזרים בשמחה ובעוצמה ובונים קומה חדשה בלימוד התורה, בבניין האישיות ובתפיסת העולם.

ההסדר הוא מקום של בניין המידות – פירוש השם ‘מידות’ הוא שיעורים, מסגרות וכמויות. היכולת לשלב ולתת לכל דבר את זמנו וכוחותיו, היא הסוד של ההסדר. הצבא בונה באדם מידות טובות ועצומות: ענווה, שלום, מסירות, נתינה, גבורה. אנחנו תופסים את הצבא כחלק בלתי נפרד מהלימוד בישיבה.

ההסדר חשוב לעם ישראל, בכך שהוא מגדל המון עם המחובר לדבר ה’. בכך שהוא נותן כח לצבא ולמדינה מתוך חיבור והזדהות. בכך שהוא מקים מרכזי תורה בערים. מההסדר יוצאת תורה גדולה, בשורות חדשות בלימוד התורה, יצירתיות והעמקה – לא במקרה ישיבות ההסדר הן בית היוצר להתחדשות התורה בדורנו להגדיל תורה ולהאדירה[3].

 

[1] תשובות שונות נאמרו לשאלה זו, מדוע הרמב”ם לא הזכיר את מצוות ישוב ארץ ישראל. נראה שבהגדרה תמציתית זו המובאת בגוף המאמר, מקופלת גם האמירה המובאת בשם מרן הרב קוק זצ”ל שמצוות ארץ ישראל היא מצווה כללית, וגם תשובת האבני נזר שמצוות יישוב ארץ ישראל כלולה בתוך מצוות מחיית שבעה עממים, ואכמ”ל.

[2] שו”ת משפט כהן סימן קמד.

[3] בספר ‘המנהיג’ (הלכות שבת עמוד קעו) מבאר הראב”ן הירחי את הלשון ‘רצה והחליצנו’ הנאמרת בברכת המזון של שבת: “מכאן סמך לרצה והחליצנו בשבת, והטעם שעל ידי זכות השבת שישמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד יהיו נגאלין ונשמטין מן הגלות ויעלו לארץ ישראל, מזויינים ומזורזי’ בחלוץ עצמות, ועל זה אנו מבקשי’ ומתחנני’ לומר רצה והחליצנו”. הראב”ן מביא את דברי חז”ל “אם ישמרו ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלים”. השבת במהותה היא פתח לגאולה, ועל כן בה אנחנו מבקשים מהקב”ה להיחלץ מהגלות ולבוא חלוצי צבא לארץ ישראל. הרב אלעזר מספר, שבתקופת לימודו בישיבה טרם הגיוס, הביא לפניהם הרב ויצמן את דברי הראב”ן הירחי, ואמר- עוד תרוצו הרבה בצבא, ולפעמים בלי סיבה הנראית לעין… אז כל פעם כזאת, תיזכרו בראב”ן הירחי ותחשבו מה הוא היה נותן כדי להתחלף אתכם. כמה הוא היה רוצה לרוץ בצבא הישראלי, ולא משנה לאיזה מטרות. ותוך כדי תוכלו לשיר לעצמכם – “ריצה והחליצנו, ריצה והחליצנו…”

שיעורים נוספים

  • הרב ישי

    התלמוד הירושלמי

    הרב אלעזר אהרנסון, ט' שבט התשע"ז

    איך היה נראה עולם התורה ללא התלמוד הבבלי? האם תוכל לשער איך הוא יראה עם התלמוד הירושלמי?

    מאמר
  • DSC_0019

    תורת ארץ ישראל

    הרב אלעזר אהרנסון, ט' שבט התשע"ז

    הרב קוק קורא לנו לשים לב שתהליך הגאולה צריך להשפיע על צורת לימוד התורה שלנו, שבה נחזור ללמוד בדרך הבריאה והמקורית - כפי שראוי מאז ומעולם בארץ ישראל

    מאמר
  • IMG-20151022-WA0003

    ללמדם מלחמה – שיחה בימי צוק איתן

    הרב אלעזר אהרנסון, ט' שבט התשע"ז

    ברגע שנהיה מוכנים לירות, לא נצטרך לשחרר כדור אחד

    מאמר