בתוך עמי אנכי יושבת , ט' שבט התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

בתוך עמי אנכי יושבת

לפני לא הרבה שנים התחולל מהלך היסטורי – נהירה גדולה של ציבור דתי לאומי להתנחלויות ולאזורי הפריפריה. דבר זה נעשה בהכוונה של רבנים ומנהיגי ציבור, מתוך הרגשת דחיפות היסטורית ליישב את אזורי הארץ שנפלו בגורלנו במלחמת ששת הימים כדי שלא ימסרו ליד אויב. תהליך זה היה נחוץ מאוד, הן מצד פיתוח יהודה ושומרון, הגולן, גוש קטיף וחבל סיני, והן בתוצר הנלווה – ייצוב וגיבוש הציבור הדתי לאומי. המחיר לתהליך זה היה היעלמות של הציבור התורני מהערים הגדולות.

חולון היא אחת הערים בהן נדידת הציבור הדתי לאומי הותירה רושם גדול. כשקמה ישיבת ההסדר בעיר, נמצא שיש בה בתי כנסת ציונים-דתיים גדולים מאוד, אך מספר המתפללים בהם היה קטן. התושבים סיפרו בגעגוע על תקופה של תור זהב בה הייתה עוצמה גדולה של ציבור דתי לאומי רחב בעיר. תהליך זה השפיע יותר מכל על הציבור הכללי בישראל, שהתרחק עם השנים מהערכים של יישוב הארץ וחיבור לתורה, ולעיתים אף מערכים בסיסיים של תרומה לחברה, ציונות וזהות יהודית. מציאות זו מובילה להרגשה שכיחה בציבור שלנו: אנו עושים דברים חשובים למען עם ישראל, מוסרים את הנפש על יישוב הארץ, וחרף כל זאת: במרכז הארץ ב”בועת גוש דן” וב”מדינת תל אביב” לא מעריכים את פועלנו, פעמים רבות מתנגדים, ואף לפעמים מתבטאים כלפינו בצורה איומה: “מתנחלים שמזיקים למדינת ישראל ומביאים על חשבונה את שאיפותיהם המשיחיות”. ישנו פער גדול מידי בין הציבורים בעם ישראל, והמפסידים מכך הם כולנו. הן בערכים שחשובים לנו, והן מצד עצם החיבור הבונה ומבריא כל ציבור, ומקרב אותו אל האמת.

כאשר הוקמה הישיבה בחולון, היה זה בימים שטרם ביצוע תכנית ההתנתקות. הרב אלעזר התגורר אז בגוש קטיף, ולא פשוט היה לעזוב את המקום בעצם ימי המאבק. מה שנתן כוח וחיזק את ההחלטה, הייתה הידיעה הברורה שזה המקום הטוב ביותר להיות שותפים דווקא במאבק על גוש קטיף – ועל ארץ ישראל בכלל. המאבק על ארץ ישראל איננו רק מאבק על שטח, ואיננו מאבק נגד הערבים – אלא מאבק על החיבור אל ערכי היסוד של עם ישראל, ועל הזהות היהודית שלנו כיחידים וכמדינה. במובן הזה המאבק על ארץ ישראל מתרחש דווקא בלב עם ישראל, בגוש דן.

באותה תקופה של טרום הגירוש מגוש קטיף, היינו יוצאים בחולון לפעילות ענפה ברחובות ובכיכרות המרכזיים. חילקנו סרטים כתומים, הקמנו דוכני הסברה, הפצנו פליירים, דיברנו עם העוברים ושבים. אנשים לא באמת הכירו את החשיבות האסטרטגית של ההחזקה בגוש קטיף, קל וחומר שלא את היקף ההתיישבות בו, ובן בנו של קל וחומר שלא את המשמעות הרוחנית והערכית של שלטון על חלק בארץ ישראל. כל הגישה שלהם לנושא ינקה מאמצעי התקשורת, שלא חסכו מאמצים מלהציג את הציבור כהזוי, ואת הצורך בפינוי כדבר האקוטי והכרחי ביותר. לא היה מנוס מלהבין: דרוש תהליך רציני ועמוק בגוש דן, של התחברות חזרה לעם ישראל. ובפרט לא ניתן להסתער קדימה על אתגרי ההתיישבות מבלי לקבל חיפוי מכלל הציבור.

נתאר מחזה שכיח: מידי כמה חודשים עולה כל פעם ישוב אחר על שולחן המנתחים, אשר מחליטים כי יש צורך בישוב לכריתת רגל או יד בגלל סיבה משפטית כזו או אחרת. שוב ושוב באירוע שכזה, יצאו נערים חדורי אש להבה עם שלטים לצמתים מרכזיים בשומרון. הנהגת ההתיישבות תפרסם מודעות מחאה בעלוני השבת, ושליחי ציבור יתדפקו על דלתותיהם של חברי הכנסת. ושוב תזעק השאלה הגדולה בשמי גוש דן – מדוע נשכח את העם? אנו מאמינים, שעם ישראל יוצר את המציאות הראויה לו. כל עוד שרשיו לא יהיו נטועים בבית המדרש, לא נוכל להיות בטוחים מהטרור ומקריסת כוח העמידה הלאומי. אנו צריכים לעמול על מנת לחבר את העם עם הערכים שאנו מאמינים בהם. עד אז, כל מאמץ צדדי הוא משחק ילדים, אותו אנו משחקים עם עצמנו.

וגם מצדנו עלינו לעשות תשובה: כל זמן שלא יהיה עם ישראל בראש מעיינינו – עלינו לדעת כי אנו עובדי ה’ בדמיון ולא באמת. הכוחות הנפלאים של הציבור שלנו צריכים להיות מושקעים בלב – בעם ישראל. עד שהציבור הכללי יכיר בערכם של האידיאלים המתרוממים בציבור שלנו, והציבור שלנו יאמץ את אל לבו את הסגולה הישראלית שהיא שורש הכול.

חשוב כאן לגעת בנקודה המרכזית. חשובה היא הפצת תורה וערכים בכלל הציבור, אולם עצם ההתחברות לציבור היא המהותית ביותר. ההשפעה היא הרבה פעמים תוצאה של ההתחברות: “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. צריך לדעת כי הניתוק מעם ישראל יוצר אצל המתנתק בעיות קשות, והחיבור הוא התרופה היחידה אליהן. גם התורה אינה נשלמת כי אם בהופעתה על ידי על עם ישראל – “ואודיעך בכאן סוד גדול… שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו” (הרמח”ל).

נקודה זו מאיר הזוהר הקדוש בסיפור מספר מלכים (ב’ פרק ד’):

“וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם: וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד: נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה: וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה: וַיֹּאמֶר אֶל גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו: וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת: וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן: וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח: וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע”

הפסוקים מתארים את רצונו של אלישע להכיר לאישה השונמית טובה על חסדה: “היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא…?” אלישע מציע פרוטקציות, הוא נכנס ויוצא לפני המלך, ויכול לבקש עבור האשה כל מה שתחפוץ. והאישה עונה- “בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת”. בפשטות האישה אומרת: תודה, אבל אני מסודרת. גם לי יש קשרים טובים לאנשים חשובים בעמי, ואני “יושבת טוב”.

הזוהר הקדוש מזהה תנועה פנימית בפסוקים (חלק א, קס):

“ותא חזי שונמית כד אמר לה אלישע (מלכים ב’ ד’) היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא, היש לדבר לך אל המלך ההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה וההוא יומא דמלכותא דרקיעא שלטא למידן עלמא וקודשא בריך הוא אקרי מלך המשפט בההוא זמנא, ובגין כך אמר לה היש לדבר לך אל המלך”.

תרגום: בא וראה, שונמית כאשר אמר לה אלישע: “היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא”. ‘היש לדבר לך אל המלך’ – אותו היום, יום טוב של ראש השנה היה. ואותו היום מלכות הרקיע שולטת לדון את העולם, והקב”ה נקרא המלך המשפט באותו זמן, ובשביל כך אמר לה “היש לדבר לך אל המלך”.

הזוהר לא רואה בדבריו של אלישע הצעה לפרוטקציות אצל המלך! אלא הצעה להתפלל עליה בראש השנה למלך מלכי המלכים. – – מי מאתנו לא היה רוצה שאלישע הנביא יתפלל עליו בראש השנה? כמה הייתם מוכנים לתרום בשביל זה?… אך האישה מסרבת. ולא, זה לא בגלל שהכול אצלה בחיים על מי מנוחות – טורח גיחזי לספר: היא עקרה.

האם היא לא נורמלית? יש לה הזדמנות בלתי חוזרת לפנות דרך הנביא ישירות לקב”ה ולהפקד בבן! מדוע היא דוחה את אלישע?

הזוהר ממשיך:

“מה כתיב: “ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת”, מאי קאמרה? לא בעינא למהוי רשימאה לעילא אלא לאעלאה רישאי בין סגיאין, ולא לאפקא מכללא דלהון. וכך בעי ליה לבר נש לאתכללא בכללא דסגיאין ולא לאתייחדא בלחודוי, בגין דלא ישגחון עליה לאדכרא חובוי כדקאמרן”

תרגום: מה כתוב שם – “ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת”, מה אמרה? לא רוצה אני להיות רשומה למעלה בפני עצמי, אלא להעלות ראשי בתוך הרבים ולא לצאת מהכלל שלהם. וכך צריך לו לאדם, להתכלל בכלל הרבים ולא להתייחד לבדו, כך שלא יקפידו עליו להזכיר חובותיו כמו שאמרנו.

השונמית אומרת דבר מאוד עמוק. בזמן של דין לפני ריבונו של עולם, הדבר הטוב הוא לא להיות מוזכר באופן פרטי, כי אם להיות מקושר לכלל ישראל. כאשר השונמית אומרת “בתוך עמי אנכי יושבת”, היא אומרת – אינני רוצה להיזכר בדין בנפרד, אני רוצה להיות נכללת בתוך עם ישראל. העומד בפני עצמו למשפט, מתעוררת מידת הדין ומדקדקת בזכויותיו על פי מה שהוא באמת ראוי לו. הנכלל בציבור זוכה לחסדי ה’ המגיעים אל הציבור בכל אופן[1].

דברי הזוהר מאירים בהבנה חדשה גם את המשך הפרשה. “וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח: וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן”. כאן היינו מצפים שהאישה תיפול לפני רגליו ותודה לו על שמבטיח לה פרי בטן. אך הפסוק הבא הוא: “וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ” – מדוע האישה מסרבת, ולא מאמינה? הרי זהו נביא אמת. נראה שהיא מאמינה, אלא שהיא מבקשת: אל תפעל עבורי בדרכים לא אמתיות. אל תכזב עבור שפחתך. אם מה שנגזר עליה זה ללא בן, אז היא לא רוצה דרך עתירתו של הנביא לקבל בן. הדרך הנכונה שהיא רואה אל מול עיניה היא להיכלל בתוך כל עם ישראל ולחכות לחסדי ה’.

מספרים שפעם באו לרב אויערבך מגדלי הדסים לקראת חג הסוכות, והוכיחו לו באותות ומופתים שהזן הגדל אצלם הוא המקורי היחיד, זה שהתנאים והאמוראים היו מברכים עליו. לטענתם, המינים האחרים… ספק אם שם ‘הדס’ ייקרא עליהם. הם ביקשו לתת לו סט כזה במתנה שיברך עליו בחג הסוכות, כמובן בשביל הערך השיווקי של הידיעה כי הרב אויערבך נוטל בהדסים שכאלו. הרב אויערבך לא הסכים בשום אופן, ואמר: ‘אני מעדיף להיות עם כל ישראל בגיהנום מאשר אתכם לבד בגן עדן’. אם כל עם ישראל נוטל את ההדסים הרגילים, אני אתו[2]. הרעיון הגדול הזה צריך להיות מרכז חיינו: אנחנו חלק מעם ישראל ונמצאים איפה שהוא נמצא.

הדבר הזה חשוב בכלל עבורנו, לומדי התורה ונושאי הזהות היהודית של מדינת ישראל: זכינו להיות מחובשי ספסלי בית המדרש. זכינו לעסוק כל אחד לתקופה של לפחות כמה שנים בתורה באופן מוחלט, להיכנס לעולם של ישיבה. זה הופך אותנו לשליחים בצורה מאוד משמעותית. לפני קיום מצווה אומרים- “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו לייחד שם יו”ד ה”א בוא”ו ה”א ביחודא שלים בשם כל ישראל“. לא באנו לישיבה רק כדי לבנות את האישיות ולהפוך עצמנו לאנשים יותר תורניים. המטרה העליונה היא להיות בנים נאמנים לעם ישראל, ומתוך כך ובשביל כך אנחנו נכנסים אל כותלי בית המדרש.

מתוך חיבוב יישובנו, אנו נוהגים לומר כי חולון באופן מיוחד היא עיר שגרים בה כלל ישראל. מישהו פעם אמר לי: “היית הולך לתל אביב- זה השפיץ של החילוניוּת, שם צריך להילחם על התורה”. זה נכון, בכל מקום צריך וחשוב. אך אני אינני מחפש להיפגש דווקא עם האליטות החילוניות, גם לא דווקא עם הפריפריה. “בתוך עמי אנכי יושבת”. אנחנו קודם כל בנים לעם הנפלא שהקב”ה יצר “עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו”. ומתוך כך אנחנו לומדים תורה, מתוך כך מתמלאים רוח גדולה, וחיים את הערכים שאנו יונקים בתוך בית המדרש.

כאשר הרב אלעזר עבר להתגורר עם משפחתו בחולון, שאל אותו חבר חבדני”ק: “איך אתה מעז לעבור לחולון, עיר באווירה חילונית? אתה לא מפחד על חינוך הילדים שלך? מילא שליחי חב”ד שהולכים לכל העולם, יש להם הבטחה של הרבי שהם שלוחים שלו ולכן הוא ערב לחינוך הילדים שלהם. אבל מי נתן לך הבטחה?” הרב אלעזר ענה לו – ההבטחה של הרבי נובעת מכך שאתה שליח של הרבי אז הכוחות שלך הם הכוחות של הרבי. אם כך הדבר בשליח של הרבי, קל וחומר בשליח של עם ישראל, שליח של הקב”ה, ששואב את כוחותיו ממעיין אינסופי ובלתי נדלה…

יש הדואגים מהחיים בעיר הגדולה והחילונית, שמא הרחוב איננו בעל אווירה טהורה, ואולי עדיף לחיות או לפחות ללמוד תורה במקום רחוק ומנותק יותר. יש פסוק מיוחד שאמר שלמה המלך בקהלת: “כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן”. אין מדובר בקשרים עם כל האנשים החיים, להיות פוליטיקאי זה לא בהכרח ערובה לביטחון (אולי להיפך). אלא הכוונה היא להיות מחובר למקור כל החיים, לעם ישראל. אם אתה חושש מהעיר הגדולה ומהשפעותיה הרוחניות, דע לך שכשאתה מחובר אל כל החיים יש לך ביטחון. כשאתה דבוק עם כל ישראל, זכות הרבים תעמוד לך. במיוחד כאשר אתה בא מתוך שליחות, וחדור אמונה בדרכך. העיר הגדולה היא הופעה אלוקית כבירה, כאשר יודעים להתבונן בדברים בצורה אמתית.

 

כובד האחריות

בספר שופטים מסופר על מלחמה שנערכה בין שבטי ישראל לשבט בנימין. המלחמה פרצה בעקבות מאורע מצמרר בו נמנעו אנשי הגבעה מהכנסת אורחים של איש ופילגשו, עד שגם כאשר לבסוף הכניס אותם זקן אחד לביתו, הכריחום להוציא את הפילגש, וענו אותה כל הלילה עד מותה לפנות בוקר. האיש שלח את נתחי גופתה בכל גבול ישראל, דבר שהביא למלחמה בה נהרגו 72,000 מישראל. אומר על כך המדרש (ילקוט שמעוני שופטים רמז סח):

“אם תאמר: אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל: יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים. וילמדו אותם דרך ארץ- בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי, שלא להרבות הטורח. שנו חכמים במשנה: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב”ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם”.

המדרש שואל שאלה: אותם 72,000 שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? ברור שהמדרש לא מחפש את תרשימי הקרב. המדרש מחפש משמעות, איך יכול להיות שעם ישראל מגיע למצב כזה נורא? איפה העם שיצא ממצרים, שקיבל את התורה ונכנס לארץ ישראל? הכי קל זה לברוח, ולומר שהאשמים העיקריים הם אנשי גבעת בנימין, כי המלחמה פרצה בעקבות הזוועה שעשו בעירם. ניתן להאשים גם את שבט בנימין כולו שנותן גיבוי לאנשי הגבעה. או אולי אשם גם בעל הפילגש, שהוא וודאי אדם מזעזע. כדי להציל את עצמו הוא זורק את פילגשו החוצה, ואז פשוט שוכב לישון – “וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ  בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר”. בבוקר הוא לא חשב אפילו לחפש אותה: “וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף”.

עוד אשמה אפשר לתלות בשאר השבטים, מה ראו לפתוח במלחמה כזו? אין דרך אחרת לפתור בעיות מוסריות בתוך עם ישראל? הרי זו לא הייתה סתם עצבנות, אלא גישה כללית בעייתית: אחרי עדותו של בעל הפילגש שולחים השבטים לאנשי בנימין: “…מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם: וְעַתָּה תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל”. צריך לשים לב, שיש כאן מילה אחת מאוד בעייתית. בכם?! האם הבעיה היא בשבט בנימין בלבד? הלוא כל ישראל שותפים לבעיה. אמנם הפושעים היו מתוך כלל שבט בנימין, אבל באותה מידה הם היו מתוך כלל השבטים. אנשי ישראל בחרו להפנות אצבע מאשימה אל הגבעה ואל שבט בנימין, המוקצים מחמת מיאוס, ולא לעורר לאחריות לאומית. אולי הדבר יכול היה להיגמר אחרת אם במקום מלחמה היו מכנסים את כולם, כולל שבט בנימין- ומכריזים על צום ותפילה ועצרת התעוררות לאומית, בקריאה גדולה: “מה הרעה הזאת אשר נהייתה בנו?”

אבל המדרש כדרכו מפתיע אותנו, ומצביע על אשמים אחרים. המדרש אומר כי הסנהדרין, היא האשם המרכזי. הסנהדרין, אשר לא עברו בערי ישראל ללמד את העם תורה ודרך ארץ. יש ללמוד מכך שמעבר לאחריות השיפוטית שבידם, הסנהדרין הם משרד החינוך של העם. בזמן של מלחמות ועבודה רבה לישוב הארץ, מישהו צריך לדאוג לחינוך הילדים, לחבר אותם לערכים של עם ישראל, להקים בתי מדרש בערים החדשות. איך יתכן שנוצרת מציאות כזו בעם ישראל, שעיר שלמה אונסת ורוצחת, ששבט בנימין מגבה אותם, שיוצאים נגדם למלחמת חורמה? אף אחד לא לקח אחריות על החינוך. המדרש מסכם בצורה חריפה ומבהילה- “ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם”.

ישב כל אחד תחת גפנו ותאנתו ואמר: שלום עליך נפשי, שלא להרבות הטורח. בתחילה זה הביא רק לריקנות רוחנית בעם ישראל, הילדים הסתובבו ברחובות, וקיבלו קצת מהיסודות הזרים של העמים מסביב. ולקח כמה דורות, עד שפתאום מתעוררים למציאות מבהילה כזו כמו שהייתה בגבעת בנימין, ומבינים מה קורה לעם ישראל, ומרוב היסטריה יוצאים למלחמת אחים בה נהרגו שבעים ושניים אלף. הדיוק במספרים מטלטל – שבעים ושניים חכמי הסנהדרין כנגד שבעים ושניים אלף איש. כל אחד מהסנהדרין, כל אחד נושא באחריות לאלף איש שנהרגו, האחריות אישית: אחד שהיה מתעורר לבדו, היה משפיע משמעותית על המערכה הרוחנית, כמו נר קטן הדולק בחשיכה.

זהו לימוד גדול לכל הדורות. צריכים להכיר בבעיה הרצינית: כאשר רוב גדול של עם ישראל מנותק מזהות יהודית בסיסית, המצב המוסרי בחברה עומד על יסודות רקובים. כאשר הנוער רחוק מעיסוק משמעותי בלימוד תורה, מאליו זה מביא לריקנות וחומרנות, פשע, ותופעות קשות אחרות שאסור שיהיו בישראל. הדור הקודם היה דור של עליה לארץ ישראל, והעיסוק האינטנסיבי בבנייתה היה כרוך בהתרופפות הקשר לתורה. טבעו של עם ישראל, שכאשר הוא מתנתק מתורה, נוצרת התפרקות רוחנית כללית. היעדרה של הסנהדרין מנופי הארץ זה אלפיים שנה, מחזירה את האחריות לכל אחד ואחד מאתנו. המדרש הזה צריך להדהד בנו כל הזמן. עם ישראל גורר את רגליו כבר כמה דורות במשבר רוחני כבד, הסבל של הרחוקים מתורה ומצוות גדול מנשוא, ההמון זועק למשמעות ולערכים, וכאן האחריות מונחת לפתחם של אנשי הציונות הדתית. לא לנו לשבת בשקט תחת הגפן והתאנה, אלא לפעול בכל עיירותיהם של ישראל, כמו שהמדרש אומר, למען החינוך של עם ישראל. קל וחומר שהדבר אמור לגבי אנשי תורה ובני ישיבה, המחוברים בעומק לתוכיותה של תורה ולנפשם של רבים מעם ישראל.

המדרש מתבאר בהרחבה נפלאה על פי הבנת הערך הזה. נבקש לשוב למדרש ולהתבונן בו לאורו.

אם תאמר: אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם [- למה הם צריכים לקשור חבלים של ברזל במתניהם כדי ללמד תורה? זה לא נוח ללכת ככה.. האמת היא שבפועל לא אכפת למדרש שילכו גם עם שמלות משי, העיקר שילכו. אלא ששלשלאות הברזל מבטאות במדרש משהו. מי הולך עם חבלים של ברזל סביב המתנים? אסירים, עבדים – “מוציא אסירים בכושרות”. בעצם, אומר המדרש: זו חובה! כל אחד מכם הוא “עבד לעם קדוש”. הנהגת הציבור לא אמורה להיות תיק מכובד ונוח, וכמו שביטאו זאת חז”ל: “שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!”, כך היה הרב קוק רגיל לחתום במכתביו “עבד לעם קדוש פה על אדמת הקודש”. האחריות מוטלת על כולנו: ככל שאתה יותר מחובר לתורה, למוסר ולערכים אתה צריך יותר לשאול מה הקב”ה רוצה ממני למען עם ישראל], ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם [- הכוונה היא ללכת במהירות. להפשיל את השמלות כדי שיוכלו ללכת במהירות יותר גדולה ובצעדים יותר רחבים] ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל – יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש [- א. למה דווקא עד חמש שנים? רמז להסדר מן התורה… ב. יש לשאול, מה ראה המדרש לפרט: “בשנה, בשתים, בשלוש…” המדרש מלמד על החשיבות של הקביעות, הבאה מתוך הבנה שדברים כאלו נבנים בהדרגתיות. עלינו להפנים שאין זו דרך ליום אחד, לכל הפחות בדרך הטבע. “כך היא גאולתם של ישראל ככל שהיא הולכת היא רבה והולכת” – תהליכים עמוקים דורשים סבלנות והכרה ביד ה’ שמנהלת את המציאות. ואנחנו נשתדל להעמיק עוד יותר ועוד, בסוף זה יחלחל. יש חשיבות לכל שלב בדרך. כמה זמן זה ייקח? יש לנו מטרה, וכמה שייקח אנחנו בע”ה בדרך. חז”ל אומרים ששמואל הנביא היה עושה כך, הולך בכל עיירותיהם של ישראל ללמד תורה ודרך ארץ.. אצלו זה לקח עשרים שנה – “וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה'”] עד שיתיישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח [- מה אתם חושבים שעשו חברי הסנהדרין בזמנם הפנוי מתחת הגפן והתאנה? מן הסתם למדו תורה. אולי אפילו התלקטו אליהם אחד שניים מהסביבה שרצו גם כן ללמוד. אבל זה לא מספיק, מה עם המון העם שמחכה בבית בלכיש, או בעגלון, בתל אביב או בחולון?…] שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. [- לכאורה לא מובן, מה ראו חכמים לשלב הלכה זו בדבריהם? נראה שהמדרש בא לשים את בית המדרש במרכז. חוד החנית הוא בלב הקודש, בהגיית התורה, בעסק העליון בדבר ה’ הנשגב. מתוך כך, בצורה טבעית וכיוון שאנו מרגישים את האחריות שלנו על בני העיר, אנחנו גם פועלים. אבל עיקר החידוש הוא, שפתאום המדרש פונה אליך! אל התלמיד הקורא את המדרש בכל דור. ואומר לך: דע לך שהאחריות מוטלת עליך! זה לא מיועד רק לחברי הסנהדרין, לטובים או למוכשרים ביותר. לכל אחד יש אחריות להשפיע על הסביבה שלו, להיות ערב למצב התורני בעם ישראל – לא תוכל להתעלם!!! אם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך] וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב”ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

בדור מיוחד זה של התבססות התחיה הלאומית בארץ ישראל, יש לנו אחריות לקום, לרומם ולקדש את עם ישראל “עד שיתקדש ויתעלה שמו של הקב”ה בעולם כולו מסוף העולם ועד סופו”. המדרש אומר ללכת “יום אחד ללכיש יום אחד לעגלון”, להסתובב ממקום למקום. אך זה יותר מתאים באמת לשלב שהמדרש מדבר עליו – תקופת ההתנחלות בארץ. כל זמן שעדיין לא קם יישוב מבוסס של יהודים בארץ ישראל, ויש תזוזה מתמדת של קהילות ממקום למקום ליישב את הארץ, אז גם תלמידי החכמים צריכים לזוז ממקום למקום ולהקים תשתית חינוכית וערכית. כך גם עשה הרב קוק ביציאתו למסע המושבות בימי העלייה השנייה, בטרם קם יישוב קבוע של ממש בארץ ישראל. אך היום, כאשר יושב ישראל בארצו, יש לפעול גם כן בדרכים מיושבות. לבוא לגור בתוך עם ישראל, לא צריך להסתובב בין ערים שונות. כמו שמזכיר המדרש – “עד שיתיישבו ישראל בארצם”. ובמקום שבו באים לגור, מקימים בתי מדרש ומקומות של תורה, ברוח הדברים של הרב נריה “ישיבות נקים בכל מקום”. כל ישיבה תיקח אחריות על העיר שלה, אבל אחריות ממש. קודם כל בהקמת מקום של תורה בעיר, ומה שצומח מתוך זה – לפעול להרחבת הזהות היהודית בציבור הרחב ולקישור של כל העם לבית המדרש. הצורך הוא עצום. למרבה הפלא, הפתיחות גדולה מאוד! אי אפשר לספור את הפניות הרבות של מתנסי”ם, מועדוני קשישים, בתי ספר, תיכונים, משפחות… שרוצים קשר לתורה ולמסורת ישראל. וכמה שנהיה גדולים, עדיין כוח האדם יהיה מועט לעומת מה שהמציאות תובעת. אנו קוראים לכל מי שמציאות התורה בישראל חשובה לו, ומבין שבלעדיה גם המציאות התורנית אצלו חסרה – לבוא ולהצטרף לישיבת ההסדר חולון, ומברכים אותו שיעלה בידו להמשיך לאורך ימים ושנים טובות, בבניין משפחה והמשך חיי השליחות כאן, בלב הפועם של עם ישראל.

[1] במקומות אחרים בזוהר המביאים סיפור זה מופיעות כמה מילים נוספות (זוהר פרשת בשלח דף מד עמוד ב): “כך אמרה בתוך עמי אנכי יושבת ולא בעינא לאתפרשא מנייהו כמה דעבדנא עד יומא דין” – תרגום: “כמו שעשיתי עד היום הזה“. גישתה של השונמית לנושא כלל ישראל לא הייתה אפיזודה חולפת, והמטרה לא הייתה לזכות בדין, כי זו הייתה דרכה מאז ומעולם.

[2]  בדבריו של הרב אויערבך מקופל היסוד העמוק של “חיי עולם נטע בתוכנו” – חייו של עם ישראל הם מהות התורה שבעל פה, כפי שהוזכר לעיל במאמר “כמה תורות יש לכם?”

שיעורים נוספים