מי ראוי ללמוד תורה , ט' שבט התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

מי ראוי ללמוד תורה?

במדרש מובא סיפור מיוחד במינו (ויקרא רבה ט ג):

“מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר. אמר ליה: משגח רבי מתקבלא גבן? אמר לו אין. הכניסו לביתו האכילו והשקהו. בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו, באגדה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו. א”ל סב בריך, א”ל יברך ינאי בביתיה.

ר’ ינאי רואה אדם ‘משופע ביותר’ – אין הכוונה לאדם שעומד באלכסון… אלא לאדם שנראה לר’ ינאי בעל שפע רוחני, תלמיד חכם רציני. אחרי שהוא מכניס אותו לביתו, מאכילו ומשקהו, הוא ניגש למה שכל כך מסקרן אותו: מה יש בו באדם הזה, שכזה אור זורח ממנו? רבי ינאי בודק אותו במקרא, ולא מוצא כלום. אולי יש לו ידע במשנה? שום דבר. גם הניסיון לדבר אתו באגדה ובתלמוד עולה בתוהו. ר’ ינאי מבקש מהאורח שלפחות יברך ברכת המזון – “סב בריך” – אבל האורח ככל הנראה לא יודע אפילו את זה, והוא מציע לר’ ינאי בנימוס – תברך אתה בביתך… מעבר לכך שהאורח לא יודע לברך ברכת המזון, הוא גם לא יודע את ההלכה – שדווקא האורח הוא שאמור לזמן ולא בעל הבית.

רבי ינאי ממש לא יודע את נפשו.

א”ל: אית בך אמר מה דאנא אמר לך? א”ל: אִין. א”ל: אמור – “אכול כלבא פיסתיא דינאי”.

תגיד לי, לחזור אחרי מילה מילה, זה אתה יודע? שואל רבי ינאי. כן, משיב האורח. – אם כן, אמור: אכל הכלב את פיתו של ינאי!

מה מביא את ר’ ינאי לומר אמירה חמורה כל כך ולקרוא לאורח ‘כלב’?

קם תפסיה, א”ל: ירותתי גבך דאת מונע לי! א”ל: ומה ירתותך גבי? א”ל: חד זמן הוינא עבר קמי בית ספרא, ושמעית קלהון דמניקיא אמרין: “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב”, מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן, אלא קהלת יעקב.

האורח קם, תופס את רבי ינאי ואומר לו – “הירושה שלי שאצלך ואתה מונע ממני, תן לי אותה!” מבהיל… “מה היא הירושה שיש לך אצלי?” תמה רבי ינאי. האורח הפגוע משיב: פעם אחת עברתי לפני בית הספר ושמעתי את קול התינוקות מתוך המבנה: “תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב”. לא שמעתי אותם אומרים שהתורה היא ירושה של קהילת ינאי, כי אם ירושה של קהילת יעקב – – –

כל הסיפור הזה הוא פשוט בלתי ייאמן.

נחזור לתחילתו: היום, כאשר אנחנו נפגשים במדרש זה, אנחנו לא מבינים את רבי ינאי- אז האכלת בטעות עם הארץ, זו סיבה לקרוא לו כלב? ומה בעצם עונה לו האורח? אז מה אם התורה היא ירושה של קהילת יעקב – אם הוא כל כך רוצה, אז שיבוא וילמד תורה, במה בדיוק הוא מאשים את ר’ ינאי?

השאלות מחריפות עוד יותר לאור סיפור דומה שמופיע בגמרא מסכת בבא בתרא (דף ח עמוד א):

רבי פתח אוצרות בשני בצורת. אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א”ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? [א”ל:] פרנסני ככלב וכעורב, פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר’ שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל.

שנת בצורת. העם רעבים ללחם, ורבי פותח מרכושו הפרטי אוצרות של תבואה לחלק לאביונים. הגדרת הזכאות: רק תלמידי חכמים יכולים להיכנס. בא רבי יונתן בן עמרם, נדחף בין תלמידי החכמים ונכנס. בפנים הוא עובר מבחן: בני, קרית? שנית? – לא. ובכל זאת הוא מבקש מרבי שיפרנס אותו ‘ככלב וכעורב’! רבי אמנם נותן לו, אך כאשר הוא יוצא רבי מצטער – אוי לי, שנתתי פתי לעם הארץ. לנו זה שוב נראה תמוה – מדוע לחלק מזון רק לתלמידי חכמים? לאחר מכן רבי שמעון בנו מעלה את הרעיון, שאולי זה תלמיד של רבי שלא רצה ליהנות מכבוד תורה, על כן התחזה לעם הארץ. הדבר מתברר כנכון, ברוך ה’, ולבסוף רבי מחליט לפתוח את האוצרות לכולם. מדוע?

בארמית אומרים: “מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר?” כלומר, מה חשב רבי בהתחלה ומה חשב לבסוף? הרי בתחילה חשב רבי לפרנס רק תלמידי חכמים, וגם לבסוף לכאורה מה שהרגיע אותו היה שאותו אחד שנכנס וקיבל ‘ככלב וכעורב’ היה בכל זאת תלמיד חכם. אז מדוע פתאום לפתוח לכולם?

היה זה דור של ירידה לגלות, הארץ חרבה וישראל הולכים ומתפזרים בין העמים. יש צורך לשמר את התורה ולבנות את הופעתה בצורה כזו שתישמר אלפי שנים. רבי כותב ועורך את המשנה, כדי שלא תשתכח מישראל. וכמו כן, הוא משקיע בכל מאודו בחייהם של תלמידי החכמים. הכסף שלו מיועד מבחינתו למטרה גדולה, לפרנס ולהחזיק תלמידי חכמים. אם הכסף הזה ילך לעמי הארץ, זה בזבוז. במידה מסוימת, דומה הדבר לישיבה שתחליט להעביר לנזקקים כספים שהם קריטיים לאחזקתה. התפקיד של ישיבה הוא לא להיות קרן צדקה, אלא בראש ובראשונה להרים קרנה של תורה בישראל. יש גופים אחרים שייעודם לפרנס את העניים. לעומת זאת, האמירה של רבי יונתן בן עמרם היא – הקב”ה זן ומפרנס לכל, ולא רק את תלמידי החכמים. גם את הכלב שהוא עז שבחיות (ביצה כה ע”ב) ואת העורב שהוא אכזרי על בניו. כך מבקש רבי יונתן: אף שאינני תלמיד חכם, יש בי חיים ככלב וכעורב. פרנס אותי כמידתו של הקב”ה שזן את כל החיים.

למה בסוף רבי פותח את שעריו לכולם? בפשטות נראה שזו הייתה ברירת מחדל – רבי מוכן אפילו לתת פיתו לעם הארץ, ובלבד שלא יפגעו אותם תלמידי חכמים שלא רוצים ליהנות מכבוד תורה. אך יתכן גם כי כשרבי מגלה שזה תלמיד חכם, הוא מבין שיש מה לעיין באמירה שלו, “פרנסני ככלב וכעורב”. שמא יש בה ביקורת מסוימת על דרכו של רבי, אולי רבי יונתן בן עמרם סובר שיש חשיבות גם לחייהם של עמי הארצות, שיש לפתוח את האוצרות לכל.

שני עקרונות חשובים נלמדים מהסיפור של רבי, בהתאם לפירושים אלו. האחד, המציאות איננה מה שמשתקף בעיניים שלנו. הנטייה הטבעית היא להסתכל על דברים בצורה חיצונית, על “המעשים שנעשים תחת השמש”. אנחנו מבקשים להעמיק את הסתכלותנו, ולהביט אל הנשמה שעומדת מאחוריהם. יכול לבוא אדם שנראה כמו עם הארץ שאפילו רבינו הקדוש טעה בו, והנה מתברר שהוא תלמיד חכם. אסור לשפוט את האדם רק לפי המראה החיצוני.

הערך השני שעולה מהסיפור של רבי הוא, שבניין עולם התורה זקוק גם לחייהם של עמי הארץ. אם רבי החליט בסופו של דבר להאכיל גם את עמי הארץ, הוא מבין שר’ יונתן בן עמרם צודק – עולם התורה עומד לא רק על תלמידי החכמים אלא תלוי גם בעמי הארץ. יש לעיין, מה באמת תורמים האנשים הפשוטים לבית המדרש?

הרב קוק כותב על כך (אורות הקודש חלק ב עמוד שסד):

“האינטליגנציה חושבת שיכולה היא להיפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית [=תרבותית]… ולאו דווקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות הא-להית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה בלתי מסוננת על ידי הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון”.

האנשים הפשוטים חיים בצורה יותר טבעית, הרבה כוחות חיים מופיעים אצלם בפשטות ובישרות. מתוך כך, גם את הא-לוהות מרגיש יותר ההמון – השכלתנות מקדמת ומפתחת הגדרות חדשות ויורדת לרזולוציות של פרטים עד שהיא עלולה לאבד מן האדם את הרגש הטבעי של האמונה ואהבת ה’. דווקא החיבור בין ההמון לתלמידי החכמים יוצר מצד אחד תלמידי חכמים עם רגש יותר בריא, תלמידי חכמים צדיקים יותר, ומן הצד השני החיבור הזה נותן להמון תשובה מדויקת ודרך נכונה לשאלות החיים המתעוררות אצלו.

מתוך כך נשוב אל הסיפור של רבי ינאי ונבארו.

רבי ינאי לא מוכן לקבל על שולחנו אדם שאינו תלמיד חכם. גישתו נובעת מכך שגם הוא, ממש כמו רבי, רואה בכספו יעוד של שליחות, למען תלמידי חכמים, ולכן לא שייך לבזבז את כספו על אנשים שאינם לומדי תורה.

אם כן, צריך להבין את התשובה שהאורח משיב לרבי ינאי. האורח טוען שר’ ינאי לא נותן לו את הירושה ששייכת גם לו, שהיא התורה. מה בעצם הטענה פה? אמנם רבי ינאי יודע יותר תורה, אבל מי מעכב את האורח? אם הוא רוצה שיבוא ללמוד, לא? התשובה היא, שלא! באותם ימים, הייתה נוהגת בעם ישראל התפיסה של בית שמאי, שלדעתם לא כולם ראויים ללמוד תורה. וכפי שאמרו באבות דרבי נתן (פרק ב’, ט’):

“בית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים”

התפיסה של בית שמאי הייתה, שאם יפתחו את שערי המדרש לכולם, עלולה ידיעת התורה להשתבש ולהשתכח. לא זו בלבד, אף עלול להיגרם חילול ה’ – שאותו אדם לא ראוי, ימשיך בדרך חיים שאינה מכבדת את התורה השמורה על לשונו. ועוד, עמי הארץ עלולים להשפיע על תלמידי החכמים לרעה.

לכן צריך אנשים חכמים, שיבינו את האמת לאמיתה ויזכרו את השמועות כהווייתם. חשוב שיהיו גם ענוותנים, שלא יוסיפו סברות זרות משלהם לדברי התורה. חשוב גם חינוך בבית טוב, וקריטי גם שיהיה עשיר – כדי שיוכל להשקיע את מירב מרצו בלימוד, וכן שבזכות עשירותו גם אנשי העולם יקבלו את דבריו.

אם זה נראה לכם לא מוסרי, חישבו על כך שכאשר יש מטרה גדולה העומדת בפני סכנה אין מקום לחשוב על הביטוי העצמי של הפרט. זו לא ההזדמנות לבטא את נפשו של כל אחד על חשבון עם ישראל והופעת תורתו. צריך לזכור שבתקופות הללו יצירת התורה שבעל פה הייתה בשיאה, וכל זאת רגע לפני הגלות הארוכה. הרגישות הייתה גדולה, וצריך היה להשגיח שלא יהיו סברות מעוקלות שיבואו להתקבע לדורות. אך בית הלל מבינים, שהתורה מופיעה דרך עם ישראל כולו. יש לתת אמון בעם שילמד את התורה בצורה ישרה ונכונה, ומתוך כולם תתגלה התורה בשלמותה.

מעניין שדווקא מצאצאיו של הלל נולד רבן גמליאל, שבדורות מאוחרים יותר הנהיג דרך הדומה לשיטת בית שמאי. וכך מספרת הגמרא בברכות:

תנא; אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, חד אמר: אתוספו ארבע מאה ספסלי; וחד אמר: שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה.

ביום שהדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה במקומו, חל שינוי משמעותי בהליך קבלת התלמידים לבית המדרש. סילקו את שומר הפתח, שעמד שם בגלל גישתו של רבן גמליאל, שאמר: כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא יכנס לבית המדרש. והגמרא מתלבטת אם באותו היום התווספו 400 או 700 ספסלים לבית המדרש… זה עצום! הדבר הכי מוזר הוא תגובתו של רבן גמליאל. אמר: דילמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. דילמא??? זה לא ברור? התווספו ביום אחד כל כך הרבה ספסלים, וללומדים אפילו אין מספר. וזה עדיין לא ברור שנמנעה תורה מישראל? אבל רבן גמליאל מתלבט כי הוא לא יודע אם זו באמת יכולה להיקרא תורה. האם הלומדים החדשים באמת ראויים ללמוד תורה? אם לא, אז בלימודם הם רק מחריבים את התורה. “ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לעם הארץ”. כך יש להבין את חלומו של רבן גמליאל, שבו הוא רואה כדים מלאים אפר, ורש”י מפרש: “דמליין קיטמא – כלומר אף אלו אינם ראויים”. אבל הגמרא מסכמת שהדבר נאמר לו רק כדי להניח את דעתו, והאמת היא שהייתה זו תוספת תורה לישראל.

מיהו אותו שומר הפתח, איך ידע את מי להכניס לבית המדרש? מהו סימן ההיכר של “תוכו כברו”? מסבירים שהאמירה הזו של רבן גמליאל, היא עצמה הייתה שומר הפתח. רבן גמליאל אמנם לא עמד בכניסה ולא בחן את התלמידים. אבל מספיק היה שהוא יכריז – “מי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש”, כדי להרחיק את כל אלו שלא היו בטוחים שהם מתאימים.

נחזור אל האורח של רבי ינאי: כנראה הוא לא עמד בקריטריונים של בית שמאי, ולכן לא יכול היה ללמוד תורה. לכן הוא תובע מרבי ינאי: יש לי ירושה אצלך! הסיבה שאני לא יודע את התורה, היא התפיסה שלך. אתה מתלונן שעם הארץ אוכל משולחנך? אתה בעצמך אוכל מירושתי, מורשה קהילת יעקב. ואז מתגלה, שאף על פי שהאדם אינו יודע תורה, לא שונה במשנה ולא מבין בתלמוד, אבל הוא בן תורה. עד כדי כך בן תורה, שכאשר גובר עליו הגעגוע, נפשו יוצאת לעבור לפני בית הספר, להקשיב לקולם של התלמידים. הוא אמנם לא יכול להיכנס פנימה, אין מרשים לו. אך הוא מטה אוזן פנימה, וכאשר פעם אחת הוא שומע “תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב”, הוא מוצא נחמה יחידה לנפשו.

גם כאשר רבי ינאי מבין את זה, הוא עדיין לא עוזב לגמרי את שיטתו. עדיין, לא יכול להיות שסתם בן אדם יאכל על שולחנו, ודאי יש לו זכות מיוחדת. ולכן פונה ר’ ינאי אל האורח:

א”ל למה זכיתה למיכלא על פתורי? אמר לו מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה, ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון.

“במה זכית לאכול על שולחני?” שואל אותו רבי ינאי. ברגע זה מתברר לפתע שהאורח הינו בעל אישיות נדירה. וכך הוא מספר: “מעולם לא שמעתי דבר רע על מישהו והלכתי לספר לו, ומעולם לא ראיתי ריב בין אנשים ולא השכנתי שלום ביניהם”. מתברר שטביעות העין של תלמיד חכם, מה שרבי ינאי זיהה אצלו כבר מההתחלה שהוא ‘אדם משופע’, הייתה מדויקת להפליא. אמנם לא במושגים שרבי ינאי ציפה אליהם, לא היה אפשר למדוד את זה במקרא ובמשנה ובתלמוד. אבל במושגים חדשים שהם גם כן ‘תורה’. תורה שבעל פה, שבאה דרך הצינור השני בנשמה, מלמטה למעלה, ולא על ידי רבנים ומגילות קלף. אלא “מורשה קהילת יעקב” בשני המובנים. גם ששייכת לכל קהילת יעקב וכולם רשאים ללמוד בה, וגם שהמורשה האמתית של התורה היא דווקא כאשר היא מתגלה דרך כל קהילת יעקב.

א”ל: כל הדא דרך ארץ גבך, וקריתך כלבא?! קרא עליה: “שם דרך” – דשיים אורחיה סגי שוי. דא”ר ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה. הה”ד (בראשית ג): “לשמור את דרך עץ החיים” – ‘דרך’ זו דרך ארץ, ואח”כ ‘עץ החיים’ זו תורה”.

לימוד גדול אנחנו למדים מרבי ינאי – הוא לא חושש לחזור בו ולהכיר בטעותו. הוא לא רק מקבל את דבריו של האורח אלא ממש מתפעל מאישיותו – “כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא?!” – כל כך דרך ארץ יש בך, ואני קראתיך כלב?!

מדהים לראות כיצד בסופו של דבר המפגש של ר’ ינאי עם האדם הפשוט, עם הארץ, מוליד דרשה של פסוק מן התורה… רבי ינאי קורא עליו את הפסוק – “וְשָׂם דרך אראנו בישע א-להים”. בגמרא מועד קטן (דף ה) מבוארת יותר דרשת הפסוק – “אל תקרי וְשָׂם אלא וְשָׁם  דרך”, אדם ששָׁם את דרכו, בוחן אותה ומתקן את פעולותיו, זוכה לישע א-להים.

בפסוק ובדרשה של רבי ינאי עולים שני רבדים:

האחד הוא שמעלתו של האדם לא נמדדת רק בידיעותיו בתורה, יש עוד סולם שבו אנחנו נמדדים והוא סולם של דרך ארץ. הרובד השני הוא שגם התורה עצמה נמדדת בדרך ארץ – מתברר שהאורח שלא למד מילה אחת מן התורה, מלמד את ר’ ינאי במעשיו לימוד גדול של דרך ארץ, שגם הוא חלק מלימוד התורה. דרך ארץ והמוסר הטבעי הם עוד צינור של התורה, שחריפות וחידוד הם אולי לא התכונות הנדרשות לו. זה צינור אחר של מורשה קהילת יעקב.

 

אין לו תורה אין לו תורה

בעניין זה ראינו להביא את דברי חז”ל במסכת יבמות (דף קט ע”ב):

דא”ר יצחק, מאי דכתיב: רע ירוע כי ערב זר? רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, ולערבי שלציון, ולתוקע עצמו לדבר הלכה. מקבלי גרים – כר’ חלבו, דאמר ר’ חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור. ערבי שלציון – דעבדי שלוף דוץ. תוקע עצמו לדבר הלכה – דתניא, רבי יוסי אומר: כל האומר אין לו תורה – אין לו תורה; פשיטא! אלא כל האומר אין לו אלא תורה – אין לו אלא תורה; הא נמי פשיטא! אלא דאפילו תורה אין לו.

שלושת סוגי האנשים שמביאה הגמרא, מערבים דבר זר וחיצוני, עם הלב המרכזי. המקבל גרים מכניס נשמה שהייתה בין הגויים, מעורבת בסיגים, אל תוך עם ישראל. ערבי שלציון מכניסים בקנוניה אדם זר לערבות, במטרה להרוויח על חשבונו. אבל התוקע עצמו לדבר הלכה, זה שאומר “אין לי אלא תורה”, מה הדבר הזר אותו הוא מערב ומהו הלב המרכזי?

בכלל יש להבין לכאורה, מה באמת יצא מפיו הקדוש של רבי יוסי. הרי הגמרא מנסחת פעמיים את דבריו מחדש, כי הניסוח הקודם לא מסתדר. האם הוא דיבר באמת על “כל האומר אין לו תורה” או על “האומר אין לו אלא תורה”? אם שמעו מפיו את המשפט שמתקבל למסקנה, מדוע מביאים מלכתחילה את כל השיבושים? ואם שמעו את האפשרות הראשונה, איך יש לגמרא את האומץ ואת הרשות להפוך את משמעות דבריו?

כלל בלימוד, על פי אורה של תורת ארץ ישראל, שכאשר הגמרא מנסחת מחדש את דבריו של בעל המימרא, הוא אמר את המשפט הראשון. אלא שהגמרא בפירושיה מבררת את המשמעות מתוך המשפט המקורי. ואנחנו צריכים לראות כיצד המשמעות שהגמרא מבררת גנוזה בתוך המשפט הראשון ומה הגמרא מחדשת בכל שלב. ובענייננו, הא כיצד?

כדי להסביר זאת עלינו לשאול: כשאנחנו אומרים תורה, למה אנחנו מתכוונים? יש שאומרים תורה ומתכוונים ללימוד הספרים, וגריסת הידיעות. אבל המושג תורה רחב הרבה יותר. האריז”ל, בספר ‘פרי עץ חיים’ כותב שהמילה ‘תורה’ היא מלשון הוראה באצבע, שהתורה מורה על הקב”ה (ומקור הדברים בזוהר). מכוונת את עם ישראל להכיר את מי שאמר והיה העולם, בדרכיו ומידותיו. על כן התורה לא מצטמצמת לארבע אמות של הלכה, אלא מתרחבת וכוללת את כל מה שמורה על הקב”ה. כאשר אתה לומד מתוך הספר זה שטח מסוים של התבטאות התורה, אבל התורה בכלל רחבה הרבה יותר – היא גילוי המבט הפנימי במציאות, שיכול להתבטא בכל תחום בחיים ובעולם. וכך חז”ל אומרים על הפסוק “ועלהו לא יבול” – שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד.

יש ביטוי חריף שהגמרא אומרת על לימוד תורה – “ביטולה הוא קיומה”. לעיתים דווקא מעשה שבפועל מבטל את סדרי הלימוד, בו עצמו כנוס כח גדול של קיום התורה. כי התורה מופיעה בשלמותה רק כאשר היא כוללת את כל ענייני החיים.

עכשיו נוכל להבין את דברי רבי יוסי: כל האומר “אין לו תורה”, במובן הכולל שלה, ורוצה רק את מה שכתוב בספר, זה שאומר – עזוב אותי מבניין הנפש, עזוב אותי מגיוס לצבא, עזוב אותי מארץ ישראל, ועזוב אותי משאלות עמוקות. אין לי ‘תורה’, אני רוצה רק ‘תיירה’ [ביטוי זה כאן פירושו ההסתכלות המצומצמת על התורה]. התוצאה היא “אין לו תורה”- אפילו את זו שמרובעת בספר הוא לא משיג. זו המסקנה שמופיעה במשפט המסכם: “כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו”. אך לפני כן מבינים את זה כך: כל האומר “אין לו תורה” אלא רק תיירה, זה בסוף מה שיש לו. וכך באים אל המשפט, שמי שאומר אין לו אלא תיירה, אין לו אלא תיירה – במובן ארבע אמות של הלכה. זה חידוש, כי התורה היא מקור הכל, כמו שחז”ל אומרים “הפוך בה והפוך בה דכולא בה”, אז לכאורה מספיק לעסוק בתורה בלבד, וכל החיים כבר יתנהלו ויתרחבו מאליהם. יש החושבים כי חיבור הלכה ואגדה פירושו ללמוד את שתיהן וללכת לישון – הן מאליו כבר יתחברו, ולא לחבר ביניהם ממש ולראות איך האגדה היא מקורה הרוחני של ההלכה. על זה נאמר, כל האומר אין לו אלא תורה – ועוסק רק באגירת ידיעותיה, אז באמת מה שיהיה לו זה רק סך הידיעות. ותורה עליונה המחברת עליונים ותחתונים, לא תהיה לו. אבל האמת היא שאף על פי שהכל גנוז בתורה, כדי לגלות זאת יש להיות מחובר אל החיים כולם. ולכן אין לו אלא תיירה. והמשפט האחרון הוא הפישוט והביאור השלם של המשפט הראשון: “כל האומר אין לו אלא תורה” שרוצה רק את התורה שבספרים, “אפילו תורה אין לו” – גם את זה הוא לא משיג.

ומדוע זה נקרא “רע ירוע כי ערב זר”? במקום להעמיק אל הלב של התורה, הוא נתקע במישור של ידיעת ההלכה, שזו צורה של “על מנת לקבל פרס”[1] ובכך מערב יסודות זרים במהותה הפנימית של התורה שעניינה להכיר את מי שאמר והיה העולם. אפילו לימוד המכוון להוציא מסקנות להלכה ותו לא [=התוקע עצמו לדבר הלכה], נחשב כדבר זר ביחס לערך העצמי של לימוד התורה לשמה.

[1] עיין החסד לאברהם בספרו ‘אהבה בתענוגים’ על מסכת אבות.

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב