התורה הקדושה מביאה אותנו להרגיש אחריות גם לעם ישראל.
מפורסמים דברי המדרש על מלחמת האחים הקשה בין בנימין לבין שאר השבטים בפרשת פילגש בגבעה:

“אם תאמר, אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין (במעשה פילגש בגבעה) מפני מה נהרגו? שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ – בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש – עד שיתישבו ישראל בארצם… והם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי, שלא להרבות הטורח” [ילקוט שמעוני שופטים רמז סח].

המדרש אומר כאן דבר חריף ביותר – האחריות למלחמת האחים מוטלת על הסנהדרין, על אנשי התורה והמנהיגות הרוחנית. עליהם החובה להביא את דבר ה’ אל העם כולו, ולרומם אותו לתורה, לאמונה ולדרך ארץ. כאשר אנשי התורה דואגים רק לעצמם, “שלום עלי נפשי”, אין להתפלא אם עם ישראל הולך ומדרדר, לעיוותים רוחניים, לריקנות ולמשבר ערכים עמוק.
כיום בטלה הסנהדרין, וממילא האחריות למצבו הרוחני של עם ישראל מוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו – כל מי שמחובר לערכי תורה ואמונה בכוחו לרומם את עם ישראל, וממילא מוטלת גם עליו האחריות לעשות כך, ולהקרין את אור התורה על סביבותיו.
מתוך תחושה זו של אחריות ושליחות הוקמה הישיבה בחולון. חולון היא אחת הערים הגדולות ביותר בארץ, ובה למעלה מ-200,000 תושבים. השליחות שלנו היא בראש ובראשונה להקים כאן – בלב הציבור הגדול הזה, בית מדרש עם עוצמה גדולה של תורה, שעצם נוכחותו בתוך העיר כבר משפיעה רבות על תושבים רבים ועל האווירה הכללית בעיר.

מתוך העוצמה של בית המדרש יוצאים בחורי הישיבה והאברכים לפעול גם ברחבי העיר – בלימוד בחברותות עם נוער ומבוגרים, בדוכני ‘מעייני הישועה’, בפעילות ‘פנים אל פנים’, בשיעורי זהות יהודית בבתי ספר חילוניים, ועוד. את ההשפעות המיידיות של הפעילות אנו כבר יכולים לראות: ילדים שבעקבות לימוד בחברותא עם בחורי הישיבה בוחרים ללמוד בחינוך דתי וללכת לישיבות תיכוניות, תושבים חילוניים בעיר שמתקרבים עוד ועוד לעולם התורה והמצוות, ומשפחות שלמות שבונות את ביתן מתוך חיים של אמונה.
הפעילות בעיר תורמת הרבה גם ללימוד בבית המדרש – ככל שאדם מרגיש את חשיבות השליחות, גם לימוד התורה שלו מקבל עוצמה וחיים. מאידך, בית המדרש נותן עומק ומטען רוחני לפעילות בעיר.
המשנה בפרקי אבות מונה ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם, ואחד מהם הוא ‘הנושא בעול עם חבירו’ (אבות ו’, ו’) – כאשר יש איזשהו עול שמוטל על עם ישראל, לא ייתכן שלומדי התורה ישבו מנגד ויעסקו רק בלימוד התורה. אדרבה, חלק מהגדלות בתורה היא המעורבות ונשיאה בעול עם כלל ישראל.
בסגנון חריף ביותר אומרת הגמרא
“כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה” (עבודה זרה יז:)
לימוד התורה איננו רק שינון והבנה של הכתוב בספרים, אלא חיים שלמים של תורה מתוך ערבות לעם ישראל ונשיאה בעול עם הציבור, הבאים לידי ביטוי גם בשירות הצבאי המשולב במהלך הלימוד, וגם בתחושת האחריות למצבו הרוחני של עם ישראל – ומתוך כך לעיסוק בהפצת התורה, בהעצמת הזהות היהודית, ובחיזוק כוח העמידה הרוחני והחוסן הלאומי של עם ישראל.