פרשת מסעי עוסקת בין היתר בגבולות הארץ: “והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה, ארץ כנען לגבולותיה” (במדבר לג, נג; לד, ב). בתוך העיסוק בגבולות הארץ בפרשה, יש לשים לב לסוגיית הגבול הדרומי של ארץ ישראל.
כחלק מהויכוח הציבורי על תוכנית ההתנתקות לגירוש היהודים מבתיהם בגוש קטיף, נשמעה הטענה שגוש קטיף ממילא איננו חלק מארץ ישראל, ולכן כביכול אין זה כל כך נורא להתנתק ממנו. כך נאמר בעבר גם לגבי חצי האי סיני שנמסר למצרים כחלק מההסכם איתם, שממילא סיני איננו חלק מארץ ישראל ולכן לא נורא לוותר עליו.
לא אכנס כאן לעצם הדיון על תוכנית ההתנתקות, שהיו בה בעיות רבות אחרות – הרוח הגבית לטרור שהעלתה את החמאס לשלטון והביאה לעוד אלפי קסאמים על ישובי הדרום, עוול נורא למתיישבים שעמדו שנים בגבורה נגד מתקפות טרור נפשעות ואכזריות ולפתע עוקרים אותם מבתיהם ללא כל תועלת למדינה וללא כל פיתרון עבורם, הרס בתי כנסת וישיבות, פגיעה בערך ההתיישבות ועוד ועוד.
אך חשוב להדגיש בתוך הדיון, שגם גוש קטיף וגם יישובי ימית, וגם מדבר סיני, ולפחות חלק ממנו – הם חלק מארץ ישראל לכל הדעות.
לגבי הגבול הדרומי של ארץ ישראל נאמר בפרשה “ונסב לכם הגבול מעצמון – נחלה מצרים” (לד, ה), וכך מתואר הגבול הדרום-מערבי של ישראל כבר בהבטחת הקב”ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: “לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת” (בראשית טו, יח).
מהו, אם כן, נהר מצרים? בכך נחלקו הראשונים: רס”ג כותב שנחל מצרים הוא ואדי אל עריש, וכמותו כותבים גם הרדב”ז (תשובה אלף קה ועוד) ור’ אשתורי הפרחי בספרו ‘כפתור ופרח’ פרק י”א (ר’ אשתורי הפרחי – אחד הראשונים שחי לפני כאלף שנה, ערך מסע ארוך בארץ ישראל וכתב ספר על המצוות התלויות בארץ).
לעומתם, רבים המפרשים המזהים את נחל מצרים עם הנילוס – כך מתרגמים תרגום יונתן ותרגום ירושלמי את הפסוק בפרשת מסעי, וגם את הפסוק בהבטחת ה’ לאברהם בפרשת לך-לך. כך מוכח מדברי הרמב”ם (הלכות קידוש החדש יא, יז), וכך כתבו גם בעלי התוספות (ערכין טו), הרא”ם בפרשת השבוע, הרד”ק (יהושע יג, ג) והגר”א (שם טו, י).
בין אם נחל מצרים הוא ואדי אל-עריש, ובין אם הוא הנילוס, ברור שכל גוש קטיף, וכן כל חבל ימית וגם חלק נכבד מחצי האי סיני (ולחלק מהשיטות כולו) נכלל בתוך שטחי ארץ ישראל. שהרי אף לפי השיטות המצמצמות את גבול ארץ ישראל לנחל אל-עריש, הרי הגבול עובר יותר משלושים קילומטר דרומית-מערבית לרפיח…
כיצד השתרשה התפיסה המוטעית שכביכול מקומות אלו אינם חלק מארץ ישראל? נראה שהדבר קשור לגבולות המכונים ‘גבולות עולי בבל’, שעל פיהם נקבע החיוב ההלכתי להפריש תרומות ומעשרות, והאיסור לעבוד את הקרקע בשמיטה: תרומות ומעשרות ושמיטה הם מצוות התלויות בארץ, ואף על פי כן אין הן מתקיימות בכל תחומי ארץ ישראל, אלא רק בחלק מהם – בתקופת בית ראשון בכל התחום שכבש יהושע (הוא התחום המכונה ‘גבולות עולי מצרים’, שנתקדש בקדושה ראשונה), ובתקופת בית שני בכל התחום שהתיישבו בו עזרא עם העולים איתו מבבל (והוא תחום עולי בבל, שנתקדש בקדושה שנייה התקפה עד ימינו). ובאמת, תחום זה של עולי בבל איננו כולל את גוש קטיף; אך גבולות אלו אינם מגדירים את גבולותיה של ארץ ישראל או את המקומות שבהם יש מצווה לשבת בארץ, אלא רק את המקומות שבהם מתקיימת מצוות תרומות ומעשרות ושמיטה.
מצוות יישוב ארץ ישראל קיימת בכל תחומי ארץ ישראל המובטחת, כפי שהאריך להוכיח ר’ יהושע מקוטנא בשו”ת ישועות מלכו סימן סו-סז, וכפי שמבואר בפשטות גם בפרשת השבוע, שהרי גבולות הארץ המוזכרים בפרשת השבוע, המתארים את הגבול הדרומי של ארץ ישראל מנחל מצרים, נזכרים בפרשה מייד לאחר הציווי על ירושת הארץ וישיבתה: “והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה” (לג, נג), לאמר: מצוות הישיבה בארץ ישראל איננה תלויה במצוות אחרות כגון תרומות ומעשרות, אלא חלה בכל תחומי ארץ ישראל.