אם בנך מוצא מציאה, היא שלך או שלו? , ג' כסלו התשפ"ב, הרב ישי ויצמן

“וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים”

אם בנך מוצא מציאה, היא שלך או שלו?

המשנה במסכת בבא מציעא (יב ע”א) מלמדת שמציאת בנו ובתו הקטנים היא של האב, ואילו מציאת בנו ובתו הגדולים היא שלהם.

בשני התלמודים מביאים את דברי רבי יוחנן, שאומר שההגדרה של קטן וגדול במשנה זו אינה תלויה דווקא בגיל, אלא במצב המשפחתי.

בתלמוד הבבלי אומרים כך: “לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול.” זאת אומרת, שהמצב האישי של הבן, כלומר גילו, אינו קובע כאן, אלא דינו תלוי בשאלה האם הוא סמוך על שולחן אביו או לא.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי דברי רבי יוחנן עוסקים רק בגדולים. לגבי גדולים אומר רבי יוחנן כך: “בשאינם טפולין לאביהן, אבל אם היו טפולין לאביהן, מציאתן שלו”. זאת אומרת, שכאשר מדובר בקטנים, אכן המשנה מתפרשת כפשוטה, שתמיד מציאתם של האב. אבל בגדולים, מציאתם של עצמם רק אם הם כבר אינם סמוכים לשולחן אביהם. אבל אם עדיין הם טפלים לאביהם, דינם כקטן שמציאתו של אביו.

נחלקו אפוא התלמודים, לגבי קטן שאינו סמוך על שולחן אביו. לפי הבבלי דינו כגדול, ולכן מציאתו לעצמו, ולפי הירושלמי דינו כקטן, ולכן מציאתו שלו.

בתלמוד הבבלי המצב בעולם המעשה – האם הבן סמוך או לא על שולחן אביו, הוא הקובע את היחס בין הבן אל האב. אבל בתלמוד הירושלמי אומרים שגם אם מבחינה מעשית הבן כבר אינו סמוך על שולחן אביו, עדיין מציאתו לאביו. ומה הטעם בזה? כיון שגם אם מבחינה מעשית הוא מסתדר בעצמו, עדיין הוא מוגדר “טפל לאביו”. כל עוד הדעת שלו אינה גדולה, גם אם מבחינה מעשית הוא חי בכוחות עצמו, הוא טפל ומחובר לאביו, ולכן גם מציאתו לאביו.

ההבדל בין התלמודים נובע מהבדל כללי ביניהם, האם מה שקובע ה עולם המעשה בלבד, או העולם הפנימי, עולם המחשבה. בבבלי, הדין נקבע לפי המצב בעולם המעשה, – מי מפרנס את הנער, יזכה במציאתו. אבל בירושלמי החיבור הפנימי בין הבן לאביו הוא הקובע את דינו. ולכן קטן לעולם טפל לאביו, בגלל החסרון בדעת שלו.

וכדברי הרב קוק (אורות הקדש ג, רפח), שבחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה, ובארץ ישראל מתגלה קדושת המחשבה.

האזן לשיעור

שיעורים נוספים

  • מצוות צדקה

    הרב ישי ויצמן, כ"ב חשון התשפ"ב

    "וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה" לתת צדקה לעני - זו זכות או חובה? דיון זה עולה בהקשר של קידושי אשה. אדם שאמר לאשה: "הרי את מקודשת לי בכסף זה", והיא ענתה לו: "תן…

    האזנה
    מאמר
  • “הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן”

    כ"ג חשון התשפ"ב

      בעבודת קרבן התמיד מידי בוקר בבית המקדש שבירושלים, מוזכרת העיר חברון, וכך אומרת המשנה במסכת תמיד: "אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי. מתיא…

    האזנה
    מאמר
  • תפילה בקול או בלחש

    הרב ישי ויצמן, כ"ב חשון התשפ"ב

    "וַיִּתְפַּלֵּ֥ל אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָאֱ-לֹהִ֑ים" חז"ל מדריכים אותנו להתפלל תפילת עמידה בלחש, ואסור להשמיע קולו בתפילה. כך היא ההדרכה בתלמוד הבבלי באופן חד משמעי. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי (ברכות ד א) מובא שיש…

    האזנה
    מאמר

שיעורים אחרונים מאת הרב

  • שיעור כללי בנושא: ברכת “בורא נפשות”

    הרב ישי ויצמן, ט"ז שבט התשפ"ב

    בס"ד, קיץ ה'תשפ"א שיעור כללי בנושא: ברכת "בורא נפשות" ברכת בורא נפשות בבבלי ברכת בורא נפשות הוזכרה בדף לז כברכה אחרונה על אורז: ואורז [ודוחן] לא מברכינן בורא מיני מזונות? והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה! – וגבי…

  • סמיכת זקנים

    הרב ישי ויצמן, ג' שבט התשפ"ב

    "וּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ" את הסמכות לפסוק הלכה בענפי התורה השונים, מקבל החכם מרבו. בשני התלמודים מסופר על כך שרבי יהודה הנשיא נתן לתלמידו רב רשות לפסוק בכמה תחומים, אבל לא בכולם. היה תחום אחד שבו רבי לא הסכים לתת רשות לרב לפסוק בו. לשון הבבלי…

  • אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות

    הרב ישי ויצמן, י"ט טבת התשפ"ב

    בס"ד, יז טבת ה'תשפב מקורות לשיעור הכללי :   עיין בטבלת השוואת התלמודים. בבלי ירושלמי ויהו עדים יודעים את מי הן מעידין ולפני מי הן מעידין ומי עתיד ליפרע מהן שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ויהו הדיינין יודעין את מי הן…