בפרשת משפטים מופיעות מצוות רבות, אך מצווה מיוחדת אחת מופיעה בלשון שאיננה לשון ציווי:
“אם כסף תלווה את עמי, את העני עימך, לא תהיה לו כנושה – לא תשימון עליו נשך”.
עיקר פסוק זה הוא האיסור ליטול ריבית. אך רש”י אומר “כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה, וזה אחד מהן”. כלומר: אף שנאמר כאן “אם כסף תלווה”, מצווה עליך להלוות לעני.
מצוות ההלוואה היא חלק ממצוות הצדקה, שבה נאמר “כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו” [דברים טו]. עבוט פירושו משכון שנותנים בעד ההלוואה, ולכן מצוות “העבט תעביטנו” היא מצווה להלוות לעני ככל אשר יחסר לו.
כך לומד ר’ ישמעאל [במכילתא דר’ ישמעאל פרשה יט]:
“אם כסף תלווה – חובה ולא רשות. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? כשהוא אומר “והעבט תעביטנו”, חובה ולא רשות”.
כלומר, הפסוק ‘העבט תעביטנו’, המופיע בספר דברים, מלמד שכאן אין זו רשות להלוות אלא מצווה וחובה.
הרמב”ם אף אומר שההלוואה היא מצוות הצדקה המשובחת ביותר [הלכות מתנות עניים פרק י הלכה י]:
“שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה–זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לברייות ולא ישאול; ועל זה נאמר “והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך” (ויקרא כה,לה), כלומר החזק בו שלא ייפול ויצטרך”.
ובכל זאת, מדוע בפרשתנו מופיעה המצווה בלשון תנאי – “אם כסף תלווה את עמי”? מדוע לא לכתוב “כי תלווה את עמי כסף”, או “כאשר כסף תלווה את עמי”?
ר’ יהודה החסיד, מבעלי התוספות, מבאר בפשטות שלעיתים אין עליך חובה להלוות, כאשר מדובר באדם שבאופן קבוע לווה ואינו משלם את חובו.
המהר”ל, בפירוש ‘גור אריה’ על התורה, מבאר באופן שונה: מצד אחד, גם המצוות החברתיות של ‘ואהבת לערך כמוך’, ‘פתוח תפתח את ידך’ וכדומה – כולן מצוות ה’ שמחייבות אותנו ממש כמו שבת ותפילין. אך מצד שני, לא ייתכן שנקיים את המצוות האלו רק בגלל שה’ ציווה עלינו – זו אמורה להיות דרך ארץ שקדמה לתורה! לכן עלינו להרגיש מצד אחד שאנחנו מחוייבים להלוות לעני, כאשר אנחנו נותנים לו הלוואה איננו עושים לו טובה אלא אנחנו מקיימים את מצוות בוראנו. ומצד שני – עלינו להרגיש כאילו יש לנו בחירה בדבר, כאילו אין לנו חובה ואנחנו עושים זאת מתוך רצון פנימי והזדהות עמוקה. לכן נכתב “אם”, כאילו זו אופציה ולא חובה, כדי שתרגיש שאתה עושה זאת מצד הדרך ארץ הטבעית שלך ולא רק מצד החיוב.
עיקרון זה, שעלינו לקיים את המצוות מתוך החיבור הפנימי שלנו אליהן, מופיע בדברי מרן הרב קוק זצ”ל באורות הקדש [חלק ג, “אהבת הבריות ממקור החסד”]:
“ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חק מצוה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה”.
אם נלווה כסף לעני רק מתוך שה’ ציווה עלינו לעשות זאת, ובלי להרגיש כל אכפתיות וסולידריות כלפי העני, הרי אנו מאבדים חלק גדול מהזוהר וההשפעה של המצווה עלינו ועל העולם.
בזוהר הקדוש מובא מקור אחר – מפתיע ביותר – למצוות הצדקה והחסד [הקדמת הזוהר הקדוש, דף יג עמוד ב. הדברים במקור בארמית, ולהלן התרגום]:
“המצווה התשיעית [לפי הסדר שמונה הזוהר הקדוש את המצוות] היא לחון את העניים ולתת להם טרף. שכתוב: ‘נעשה אדם בצלמנו כדמותנו’… ‘בצלמנו’ – עשירים, ‘כדמותנו’ – עניים… וכמו שהם [=העולמות העליונים] בחיבור אחד, וחסים זה על זה, ונותנים זה לזה, וגומלים לו חסד, כך האדם למטה צריך להיות העשיר והעני בחיבור אחד, ויתנו צדקה זה לזה ויגמלו חסד וילוו זה לזה”.
הגישה העקרונית של הזוהר הקדוש ושל חכמת הקבלה בכלל, היא לא רק להבין את המצוות ואת פרטיהן, אלא להבין מדוע ברא הקב”ה את עולמו כך. למשל כאשר אנו רואים מציאות של עניים ועשירים, השאלה היא מדוע יצר הקב”ה את המציאות הזו? מהו השורש הרוחני לכך שיש בעולם עניים ועשירים?
תשובת הזוהר הקדוש היא שהעני והעשיר הם זוג, בחיבור אחד. הקב”ה בכוונה תחילה ברא עניים ועשירים, כדי שהעשיר ייתן צדקה או ילווה לעני, וכך תיווצר השותפות והחיבור בין הנבראים.
המדרש אומר על הפסוק שלנו [שמות רבה, לא, טו]:
“בוא וראה, כל בריותיו של הקב”ה לווים זה מזה: היום לווה מן הלילה והלילה מן היום [הכוונה היא לכך שבחורף הימים קצרים וכאילו הלילה לווה מן היום, ולאחר מכן בקיץ הלילות קצרים וכאילו היום לווה מן הלילה]… הלבנה לווה מן הכוכבים והכוכבים לווים מן הלבנה [כאשר הלבנה מתמעטת אור הכוכבים מתחזק וכאילו הם לווים ממנה]…השמים לווים מן הארץ והארץ מהשמיים [המים מתאדים ועולים לשמים, ולאחר מכן הגשם יורד ומרווה את הארץ]… בריותיו של הקב”ה לווים זה מזה ועושים שלום זה עם זה”.
המדרש מציג את תופעות הטבע כהלוואה, מכיוון שמשמעות ההלוואה היא הרמוניה וחיבור בין העשיר לעני, וכך ברא הקב”ה את עולמו – עולם הרמוני ומאוחד. כל הבריאה היא עולמו של הקב”ה, ולכן הכל פועם בקצב אחד, כל העולם כולו הוא שלמות אחת שבאה לידי ביטוי במישורים רבים.
לכן יש הרמוניה בין הארץ לשמים, בין החורף לקיץ, כל דבר בבריאה משלים את זולתו. וכך גם העני משלים את העשיר והעשיר משלים את העני. “יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית”.
כך רומז הזוהר הקדוש, שכשם שהעולמות העליונים בחיבור אחד, כך העשיר והעני יוצרים בעולם הזה חיבור. ולכן ‘נעשה אדם בצלמנו כדמותנו’, משמעותו כשם שבעולמות העליונים יש הרמוניה וחיבור, כך גם בעולם האדם.