ארץ הנבואה , ה' שבט התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

 

במכילתא דר’ ישמעאל בפרשה א, שואל המדרש כיצד ייתכן שמשה רבנו מקבל נבואה בארץ מצרים, הרי רק ארץ ישראל היא ארץ הנבואה! המדרש עונה על כך בהרחבה:

“עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות [=הדיבור האלוקי, כלומר הנבואה, הייתה באה בכל מקום ובכל ארץ]. משנבחרה ארץ ישראל, יצאו כל הארצות [=לאחר שנבחרה ארץ ישראל, לא ניתנה עוד נבואה בחו”ל].

עד שלא נבחרה ירושלם, הייתה כל ארץ ישראל כשרה למזבחות. משנבחרה ירושלם יצאה ארץ ישראל [=כבר נאסר לבנות מזבח ולהקריב קרבן בשאר חלקי הארץ], שנאמר הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל המקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר ה’ אלקיך.

עד שלא נבחר בית עולמים [=מקום המקדש, הוא הר הבית], הייתה כל ירושלם ראויה לשכינה. משנבחר בית עולמים, יצאה ירושלם [ומאז אסור לבנות את המקדש במקום אחר בעיר].

עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל כשרים למלכות. משנבחר דוד, יצאו כל ישראל”.

תשובת המדרש היא שאמנם כיום רק ארץ ישראל היא ארץ הנבואה, אך זה התחיל רק לאחר יציאת מצרים, שבה נבחרה ארץ ישראל מכל הארצות. ובזמן שהיו עם ישראל במצרים עדיין לא נבחרה ארץ ישראל.

לכאורה יש להקשות, הרי כבר לאבותינו אברהם יצחק ויעקב נאמר באופן מפורש שארץ ישראל תהיה נתונה לעם ישראל לאחוזת עולם! כבר לאברהם אבינו נאמר “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”, “לך אתן את הארץ הזאת”, וכו’. מה הכוונה אם כן שרק ביציאת מצרים נבחרה ארץ ישראל?

נראה שכוונת חז”ל היא שכביכול לא מספיק שהקב”ה בחר בארץ ישראל – רק כאשר עם ישראל עצמו בוחר בארץ ישראל, אז יוצאות הסגולות הגנוזות בארץ ישראל לפועל. לפני שעם ישראל עצמו בוחר בארץ, נלחם עליה וכובש אותה ומוסר נפשו עליה, לא מתגלות הסגולות הפנימיות שלה.

כך הדבר גם לגבי בחירת ירושלים ובית המקדש – הקב”ה כבר בחר את בית המקדש בבריאת העולם, ושם נעקד יצחק, אבל רק כאשר עם ישראל קונה את החלקה הזו של הר הבית בכסף השייך לכל עם ישראל במשותף, רק אז מתקדש ההר בקדושתו המיוחדת. הבחירה שלנו היא שהופכת את הקדושה לגלויה וקיימת בפועל במציאות. 

תשובה אחרת לשאלה זו מופיעה בספר הכוזרי [הדברים נכתבו במקור בערבית ומופיעים כאן על פי תרגומו של יהודה אבן שמואל].

ספר הכוזרי, כידוע, בנוי כדו-שיח בין מלך כוזר לבין החבר, תלמיד חכם יהודי שמלמד את מלך כוזר את עיקרי היהדות.

במאמר שני בסוף אות ח’, אומר החבר למלך כוזר כי כבוד ה’ “פועל על עם האלוה בארץ האלוה”. אומר לו מלך כוזר – קשה לי לקבל זאת שיש ארץ מסויימת שהיא ארץ האלוה.

ענה החבר: “אין כל קושי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתיחדה בדבר מה משאר כל הארצות. הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיוחד, למחצב מיוחד, ולחי מיוחד [=לבעלי חיים מיוחדים לאותו מקום]. ותושביו מיוחדים בצורתם ובמדותם משאר כל האנשים… כך גם הרכם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו, לולא היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגדולם – לא היה עושה ענבים! והנה המעלה המיוחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגולה והגרעין (כמו שהזכרתי למעלה), ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת, וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ שהם מעין עבודת הכרם לכרם”.

זהו משל הכרם המפורסם בספר הכוזרי – כשם שאנו מבינים שעל מנת שהכרם יצליח צריך לשתול דווקא את זן הגפנים המשובח, דווקא בהר הממוקם באיזור המיוחד [בגובה ובאקלים ובמשקעים וכדומה] המתאים לגידול אותו זן של גפנים, וכמובן צריך לטפח את הגפנים ולעבד אותם – כך על מנת שכבוד ה’ יתגלה צריך דווקא את עם ישראל [שהם כנגד זן הגפנים המשובח – “ואני נטעתיך שורק”], דווקא בארץ ישראל שהיא המקום המתאים, וכמובן צריך לעבוד את ה’ בתורה ובמצוות.

מסיים החבר ואומר: “אולם שלא ככרם, העושה ענבים גם במקום אחר, אין עם הסגולה יכול להדבק בענין האלוהי כי אם בארץ הזאת”. כרם – למרות שיש לו את ההר המסוים שבו הוא יצליח ויפרח בצורה הטובה ביותר, הרי הוא מסוגל לגדול גם במקום אחר, גם אם יהיה פחות משובח. לעומת זאת הדבקות בעניין האלוקי – שבאה לידי ביטוי מקסימלי בנבואה שהיא קשר ממשי בין ריבונו של עולם לבין האדם – דבקות זו יכולה להתרחש אך ורק בארץ ישראל.

והנה כאן באה על כך שאלת מלך כוזר [שם אות יג]: “האמנם? והלא מאדם הראשון ועד משה (וממשה ועד סוף הנבואה) נבאו רבים במקומות אחרים! אברהם באור כשדים, וגם יחזקאל ודניאל בבבל נבאו, וירמיהו הלא נבא במצרים!”

כפי שראינו כבר, המדרש השיב על שאלה זו באופן חלקי, בכך שרק לאחר מתן תורה נפסלו כל הארצות לנבואה.

ר’ יהודה הלוי בספר הכוזרי לוקח כיוון אחר:

“אמר החבר: כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה. כך זכה אברהם לנבואתו הראשונה כאשר צוה ללכת אל הארץ הזאת. ויחזקאל ודניאל בעבורה נבאו. אכן שניהם ראו עוד את הבית הראשון ואת כבוד השכינה אשר כל ימי היותה שורה בבית ההוא היה כל אדם המוכן לכך מצד הסגולה מגיע לנבואה. אשר לנבואת ירמיהו במצרים, הלא היתה בארץ ובעבורה – כמוה כנבואת משה ואהרן ומרים, כי סיני ופארן שניהם בגבול ארץ ישראל, הלא הם על יד ים סוף, ודבר האלוה היה “ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר”.

לפי ר’ יהודה הלוי ברור שהבחירה בארץ ישראל כארץ הנבואה קדמה למעמד הר סיני, והרי היא בחירה תמידית מאז בריאת העולם. לכן מבאר ר’ יהודה הלוי שנבואה אמנם תיתכן בארץ ישראל – אך גם בעבורה. כך אין ספק שכאשר אברהם מתנבא בחרן “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” – הרי זו נבואה בעבור ארץ ישראל, נבואה המובילה את אברהם אבינו אל ארץ ישראל עצמה. נבואותיהם של יחזקאל ודניאל הן אמנם פחות באופן מובהק בעבור ארץ ישראל, אולם ר’ יהודה הלוי מגדיר גם אותן כך, ואין כאן המקום להרחיב בביאור הדברים. יש לציין שכנראה גם ר’ יהודה הלוי הרגיש בדוחק מסויים בכך, ולכן ציין את העובדה שגם יחזקאל וגם דניאל עוד זכו לראות את הבית הראשון על מכונו בארץ ישראל – ומכוח הנבואה שנתמלא בה כל אדם לנוכח השראת השכינה במקדש, המשיכו יחזקאל ודניאל לנבא גם בחו”ל.

בכך רומז ר’ יהודה הלוי לדברי הגמרא במועד קטן דף כה עמוד א, המספרת על חכמים שהיו מספידים את רב הונא:

“פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה [=מכיוון שהיה רב הונא חי בבבל, לא זכה לנבואה]. מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה רב חנן בר חסדא: [יחזקאל א’] “היה היה דבר ה’ אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים!” [=ומכאן לכאורה ראייה שכן ניתן לקבל נבואה בבבל!] טפח ליה אבוה בסנדליה [=הכה בו אביו בסנדל על מנת להשתיק אותו]. אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא? [=לא אמרתי לך שלא תטריד את העולם?] מאי היה – שהיה כבר”.

כלומר, הכפילות בתחילת ספר יחזקאל – “הָיֹה הָיָה דְבַר ה’ אֶל יְחֶזְקֵאל”, נדרשת שכבר היה דבר ה’ אל יחזקאל בארץ ישראל ומכוח זה היה גם בבבל.

לגבי משה אהרן ומרים, ולהבדיל לגבי ירמיהו, שכולם ניבאו במצרים, טוען ר’ יהודה הלוי שגבול ארץ ישראל הדרום-מערבי הוא עד נחל הנילוס, והם נבאו את נבואותיהם ממזרח לנילוס, כך שזה עדיין בתוך תחום ארץ ישראל המובטחת.

אם כן, שתי גישות עקרוניות ביחס לסגולת הנבואה בארץ ישראל:

המדרש שהבאנו בתחילת הדברים רואה את סגולת הנבואה כמתחילה רק מאז נבחרה ארץ ישראל, כלומר רק לאחר שנכנסו ישראל לארץ. לפי גישה זו – עם ישראל הוא הנותן לארץ ישראל את קדושתה.

לעומת זאת לפי ר’ יהודה הלוי, סגולת הנבואה הייתה קיימת בארץ מאז ומעולם – וסגולת הארץ איננה תלויה בעם ישראל.

ואלו ואלו דברי אלקים חיים, שכן בוודאי יש סגולה וקדושה בארץ ישראל מאז נברא העולם, שכן זו הארץ שלפי התיאור הגיאוגרפי בספר בראשית בה נברא גן העדן, ועל פי חז”ל מאבן השתיה שבבית המקדש הושתת העולם כולו. מאידך אין ספק שכאשר עם ישראל נמצא בארץ הוא מוציא את קדושתה מהכוח אל הפועל.

ויהי רצון שנזכה לשיבת אור הנבואה בארץ הקדש במהרה בימינו.

שיעורים נוספים