השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך , כ"ח אב התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

לפני כ-800 שנה חי בצרפת רבי משה מקוצי, שהיה אחד מבעלי התוספות. לילה אחד חלם רבי משה מקוצי שאומרים לו מן השמים לעזוב את ארצו ואת מולדתו וללכת לחזק קהילות ישראל במקומות נוספים. באותה תקופה החיים היהודיים בספרד ובפרובינציה היו בשפל המדרגה, בעיקר בעקבות הוויכוח הגדול על שיטתו ודרכו של הרמב”ם – היו רבנים שהתנגדו בכל תוקף לפילוסופיה של הרמב”ם, והיו שצידדו בדרכו – ומתוך אותה מחלוקת בין הרבנים, הלך המון העם והתרחק יותר ויותר מהיהדות עד כדי התבוללות בגויים.

רבי משה עזב את עירו בשנת ד’ תתקצ”ו – כלומר ארבע שנים לפני סוף האלף החמישי לבריאת העולם. רבי משה לא נרתע מקשיים ומחוסר הנוחות שבנדודים, והיה עובר מישוב לישוב, מקהילה לקהילה, והיה מלמד את ישראל על המצוות הפשוטות והבסיסיות כמו מזוזה, ציצית ותפילין, וגם על המצוות הפחות מוכרות, ונלחם בעיקר בנישואי תערובת שהיו אז נפוצים.

רבי משה שלט היטב בצרפתית, ספרדית וערבית, ודרשותיו נכנסו ללבבות השומעים. קמעא קמעא התחזקו הקהילות, ונתמלאו גאוות יחידה – במקום שירגישו שזו בושה להיות יהודי, התגאו ביהדותם ובתורתם. כארבעים וחמש שנה נדד רבי משה מקוצי בין הקהילות, עד שהוזעק חזרה לצרפת, להשתתף בוויכוח גדול שהתקיים בפריז בין חכמי ישראל לכמרים הנוצרים שתקפו את התלמוד.

במהלך שנות נדודיו כתב רבי משה ספר בשם ‘ספר מצוות גדול’, על כל תרי”ג המצוות שאותן לימד בקהילות הרבות. בהקדמה לספרו הוא מספר סיפור מרגש על שני מראות שנראו לו בחלום וקשורים לכתיבת הספר [ביאור והערות מופיעים בסוגריים]:

“ויהי, כאשר הייתה סבה מן השמים שאסבב בארצות להוכיח גלויות ישראל [כפי שסיפרנו שהתגלו אליו מן השמים לנדוד בקהילות ולחזק אותן], נתתי את פני [=חשבתי והחלטתי] לסדר בעל פה [את] המצוות, כל מצוה ומצוה כמאמרה, יסודות המצוה ולא כל חילוקיה [כלומר – עדיין רבי משה לא החליט לכתוב ספר אלא לסדר לעצמו בעל פה את יסודי כל תרי”ג המצוות], למען לא אשגה בתוכחתה [=כדי שלא אבוא לידי טעות בתוכחות ובדברי המוסר שאני אומר לפני הציבור].

ובכמה מקומות בקשו ממני לכתוב יסוד המצוה על פי הראיות ולעשות ממנו ספר, ואירא לעשות כן לעשות ספר תורה לרבים כי נער אנכי מאיש, ולא בינת אדם לי [בצניעותו אומר רבי משה שהוא צעיר לימים ולא מספיק תלמיד חכם כדי לכתוב ספר…].

ובתחילת אלף הששי בא אלי עניין מראה בחלום: “קום עשה ספר תורה משני חלקים!”, ואתבונן על המראה [=כשהתעוררתי חשבתי מה יכולה להיות הכוונה], והנה השני חלקים [הכוונה היא] לכתוב ספר מצות עשה בחלק אחד, וספר מצות לא תעשה בחלק שני.

ולכן הנני משה בן יעקב נתתי פני לחבר שני הספרים, ומכל מלמדי השכלתי להביא ראיות קצרות בכל היכולת ולא בלשון תלמוד ממש [=לא העתקתי את לשון הגמרא שהיא מורכבת ומסובכת], כי בכמה מקומות שיניתי הלשון לכותבו בלשון צח וקצר למען ירוץ הקורא בו”.

עד כאן סיפור המראה הראשון שהתגלה לרבי משה בחלום. אך בהמשך ההקדמה מספר רבי משה דבר נוסף:

“וגם בעניין לאוין [=בעניין מצוות לא תעשה] בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון: “הנה שכחת את העיקר – השמר לך פן תשכח את ה’ א-להיך!”, כי לא היה בדעתי לחברו במניין הלאוין [=לפני שהתגלה אלי אותו מראה, לא חשבתי למנות את הפסוק הזה כמצוות לא תעשה מן התורה, כנראה בגלל שהוא מצווה כללית – לא לשכוח את ה’ הכוונה היא לשמור את כל המצוות, ולכאורה אין כאן כוונה למצווה ספציפית], וגם רבינו משה לא הזכירו במניין [=גם הרמב”ם לא מנה פסוק זה כאחת מתרי”ג המצוות]. ואתבונן אליו בבוקר, והנה יסוד גדול הוא ביראת השם, וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומן”.

רבי משה לא מסביר בהקדמה זו מה לדעתו אומר לנו פסוק זה, אך הוא מבאר זאת בגוף הספר, כפי שמיד נבאר. אך לפני שרבי משה מסיים את ההקדמה, הוא מוסיף ומדגיש שתי נקודות:

“וה’ א-להים יודע כי לפי דעתי איני משקר מעניין המראות, וה’ יודע כי לא הזכרתים בספר זה אלא למען יתחזקו ישראל בתורה ובתוכחה, וחפץ ה’ בידי יצלח”.

כאמור, שתי נקודות מדגיש רבי משה מקוצי במשפט אחרון זה – ראשית, אינני חלילה משקר, והסיפור על המראות שנתגלו לי מן השמים הוא אמת. ושנית – מדוע בעצם סיפרתי זאת? לא בשביל להתגאות חלילה בכך שמתגלים אלי מן השמים, אלא מתוך הרצון לחזק עוד ועוד אנשים בעבודת ה’, ביראתו ובאהבתו.

אם כן, מהו אותו “יסוד גדול ביראת השם” שלומד רבי משה מקוצי מפסוק זה המופיע בפרשתנו – “השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך”? דבר זה מבאר רבי משה בגוף הספר, כאשר הוא מונה את כל מצוות לא תעשה, בתוכן הוא מביא את מצוות לא תעשה ס”ד:

“השמר לך פן תשכח את ה’ אלהיך (דברים ח, יא): אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה, ויאמרו שבריווח שלהם ובעוצם ידם ועמלם עשו והרויחו כל זה ולא יחזיקו טובה להקדוש ברוך הוא מחמת גאונם שעל זה עונה זה המקרא”.

רבי משה מקוצי לומד מכאן איסור להתגאות – אך לא סתם איסור להתגאות, אלא במיוחד האיסור להתגאות בכך שכל מה שעשית הצלחת בכוחות עצמך. ברור שכאשר אדם מתגאה הוא שוכח את ה’, כי הוא לא מתייחס לכך שה’ הוא שנתן לו את היכולת להצליח ולעשות כל מה שעשה. אך רבי משה מוסיף ומדייק ש”על זה עונה זה המקרא” – כלומר, ממש כך היא כוונת פשט הפסוק. כדי להבין מדוע זה כל כך ברור בפשט הפסוק נעיין בפסוקים [דברים פרק ח, מפסוק ז והלאה]:

“כִּי יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”:

עד כאן מתואר כל השפע שה’ ייתן לך, וגם מצוות עשה לברך את ה’ ולהודות לו על הארץ הטובה ועל כל מה שנובע ממנה. אך מיד לאחר מכן בא האיסור שעליו אנחנו מדברים, ומתוך ההקשר נבין היטב את העניין:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה”.

אין כל פסול בכך שתאכל ותשבע – בתנאי שתברך את ה’ אלקיך. אין גם פסול אפילו בכך שתאמר “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” – בתנאי שתזכור שה’ אלקיך הוא שנתן לך את הכוח לעשות חיל. וזהו פשט הפסוק – “ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך” – כאשר אתה מתגאה בכוחך ולא קולט שהכל משמים, זו כוונת הפסוק המזהיר ואומר “השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך”.

רבי משה מקוצי ממשיך ומבאר את איסור הגאווה:

“ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה, אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה’ אלהים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה. ובמוסר השירה [=בשירת האזינו] כתוב (דברים לב, ו) “הלה’ תגמלו זאת?… הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך” [כלומר, מכאן גם יש ללמוד שעליך לזכור שה’ ברא אותך ונתן לך את כל כוחותיך]”.

לימוד גדול זה הוא העיקרון שרבי משה קרא לו “יסוד גדול ביראת השם”, ועליו ניתן המראה המיוחד בחלום – “הנה שכחת את העיקר – השמר לך פן תשכח את ה’ אלקיך!”, שכן רק מתוך הזכרון שה’ אלקיך הוא שנתן לך את היופי, את החכמה, את העושר, את ההצלחה – רק מתוך כך ניתן לעבוד את ה’ באמת.

שיעורים נוספים