הסוגיה בדף כח ע”ב. ברש”י “שור ולא אדם חמור ולא כלים – והני מילי היכא דמת האדם, דקרא במיתה משתעי, דכתיב והמת יהיה לו. אבל בנזק אדם חייב על הבור, דקרא מכופר ממעטינן”. מה בא רש”י להוסיף במילותיו האחרונות “דקרא מכופר ממעטינן”? לכאורה כבר אמר “דקרא במיתה משתעי”. נראה שרש”י בא להדגיש שהחיוב על מיתה והחיוב על נזיקין אצל אדם, אלה שני חיובים שונים לחלוטין. זה בא להסביר מדוע כאשר התורה מיעטה ממיתה, אי אפשר לומר שהיא מיעטה גם מנזיקין. גם המילה “כופר” מלמדת על ההבדל המהותי בין התשלומים. תשלום כופר הוא מלשון “כפרה” – הוא מוכוון לתיקון פגמו של המזיק באופן מוחלט. לעומת זאת התשלום על הנזיקין בא לשלם לניזק את הפסדיו.
רש”י בד”ה “וכלים פטורין” מסביר מדוע על אדם פטור רק במקרה של מיתה וחייב במקרה של נזיקין, ואילו על כלים פטור בכל מקרה. “דשבירתן זו היא מיתתן”. כלומר בכלים אין הבדל בין מיתה לנזיקין, ולכן כאשר מיעטה התורה את הכלים בבור, מיעטה אותם בכל סוג של היזק ולא רק במיתה.
האם רש”י התכוון ששבירת כלים נחשבת כמו מיתתן, או שמא שמיתת הכלים נחשבת כשבירתן? בפשטות נראה מהלשון שכוונתו היא ששבירתן נחשבת כמיתתן.
הרשב”א מביא את רש”י, ולאחר מכן מביא את הראב”ד שאומר שבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזיקין כיון ששניהם שייכים באדם, אולם בכלים לא שייך בהם וע”כ פטור בכל מקרה. מה התכוון הראב”ד? שלא שייך בהם מיתה או שלא שייך בהם נזיקין? בפשטות כוונת הראב”ד היא שאין בכלל מושג של חילוק כזה בכלים, ולכן לא מתייחסים לכך שהתורה מיעטה רק ממיתה.
כפי שאמרנו, לפי רש”י לא שייך בכלים נזיקין, כיון שגם כאשר הם נשברים זה נחשב כמיתה. לעומתו בשטמ”ק מובא בשם הר”מ מסרקסטא: “דמיתה לא שכיחא בכלים שהרי השברים ראויין הן למלאכה כל דהו הילכך ודאי משבירתן הוא דמעטינהו קרא”. לכאורה בסברא נראים יותר דבריו של הר”מ מסרקסטא, שלא שייך מיתה בכלים, כיון שאין בהם נשמה שאפשר לאבד. רש”י בפשטות הביא את דבריו, שלא שייך נזיקין בכלים, בגלל שהתורה דיברה על מיתה, ובכך מיעטה את הכלים. כמו שמיעטה את האדם ממיתה. אולם בכל זאת ננסה להבין את הסברא בדברי רש”י.
הברכת אברהם אומר שכיון שבאדם יש נשמה, אנו מתייחסים לנשמתו, ולכן יכולה להיות מציאות של נזיקין, כאשר הנשמה נשארה שלימה. לעומת זאת בכלים שאין בהם נשמה, אנו מתייחסים אל החומר, ולכן כל נזק – ולו הנזק הכי קטן – הוא נחשב כמיתה. אפילו אם הכלי היה שווה מתחילה 100 שח, ועכשיו שווה 98 שח, יש כאן מיתה, כיון שאותם שני שקלים נאבדו לגמרי ואינם עוד.
אמנם הרב קוק כותב שההבדל בין דומם צומח חי ומדבר הוא הבדל כמותי, כלומר כמה חיות יש בכל אחד. וגם בכלים יש חיות, יש נשמה. אולם וודאי שההבדל הכמותי הזה הוא מוביל גם להבדל איכותי. כמו שאנו רואים במצוות רבות שיש הבדל בין מיתה של אדם למיתה של בהמה, אף שלבהמה יש נשמה, כך ניתן להבין שבדיון הממוני אנו לא מתייחסים לאותו אור נשמתי שגנוז בממון, ולכן הדיון מתמצה בערך הממוני.
וכך כתב הברכת אברהם:
רד״ה כלים פטורין על נזקי כלים פטור כעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן, וכתב הרשב״א בשם הראב״ד דרק באדם יש לחלק בין מיתה לניזקין ולא בכלים, לכן חייב גם בטינוף. והביאור נראה דעיקר חשיבות דכלים מצד ממונם, לכן כל שנפחתו מערכם היינו מיתתן. והקשה אחד התלמידים ממש״כ התוס׳ (ט׳ ע״ב ד״ה מה) דמיעוט אדם בבור קאי על עבד או עכו״ם הקנוי לישראל, וכ״כ הרשכ״א שם, וא״כ לכאו׳ ג״כ הוה זה הפסד ממון ונימא לגבי זה גדר שבירתן היא מיתתם. מיהו ל״ק, דכל שיש בו רוח חיים, א״כ יש מעלה בחיותו מול נזקו, לבד מהפסד ממון, ורק בדבר שאי״ב רוח חיים כל עיקר חשיבותו לא נמדד אלא בממון, וכל שנפסד שו״פ הרי הפסד זה כמיתה.
השוואה לירושלמי
בבבלי נחלקו רב ושמואל האם משנתנו עוסקת בנזקי שור או בנזקי בור. בירושלמי בפרק א ה”א אומרים שתולדות הבור הם כל פרק שלישי. זאת אומרת שמשנתנו וודאי עוסקת בנזקי בור.
בסוגייה בבבלי הובאה ברייתא “לפיכך הם הטיח צלוחיתו באבן חייב”. לגמרא ברור שכיון שמדובר באבן המונחת ברה”ר, זה אותו נזק בדיוק כמו “נשברה כדו ברה”ר” (משנתנו). לכן שמואל נאלץ לפרש שזה אליבא דרבי יהודה המחייב על נזקי כלים בבור. אבל בירושלמי אומרים שאף למאן דאמר שפטור על נזקי כלים בבור, “אם בדרך הטחה הטיח על נזקי צלוחיתו חייב”. כלומר, יכולה להיות מציאות של אבן ברה”ר, שיתחייב על ידה פעם משום בור ופעם משום שור. מה שאין כן בבבלי, שאתה חייב להגדיר איזה אב נזיקין עשה המזיק. בירושלמי אב הנזק נקבע לפי הסיטואציה, ובבבלי הוא נקבע לפי מעשי המזיק. (ועיין עוד מה שכתבנו בספר “לחזות בנעם” בפרק “נזקי ממון”, עמוד 226).