תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כ עמוד א
א”ל רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא, דאיבעיא לן מילי מעלייתא. אמר: מאי מילי מעלייתא? א”ל: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר! אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר! לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דלמא מצי אמר הא איתהנית? א”ל: מתניתין היא. הי מתניתין? א”ל: לכי תשמש לי. שקל סודריה כרך ליה. א”ל: אם נהנית – משלמת מה שנהנית. אמר רבא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה! דאע”ג דלא דמי למתניתין קבלה מיניה, האי זה נהנה וזה חסר, והאי זה נהנה וזה לא חסר הוא. ורמי בר חמא? סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו.
השלישייה: רב חסדא, רמי בר חמא, ורבא
רב חסדא, רמי בר חמא ורבא, הם שלישיה מעניינת שמופיעה יחד בכמה סיפורים בגמרא. נביא אחד מסיפורים אלו, המאפיין את היחסים המיוחדים ביניהם. רב חסדא למד פעם, ובתו הקטנה ישבה לו על ברכיו. לפניו ישבו רמי בר חמא ורבא, תלמידיו, ורב חסדא שאל את בתו עם מי מהם היא רוצה להתחתן… כמובן, התלבטות כזו היא מאוד קשה, ולא הייתה לה ברירה אלא לענות “עם שניהם!”. קפץ רבא ואמר “ואנא בתרא”. כלומר, רבא הבין שדבריה לא היו סתם דברים, וששניהם עתידים להתחתן איתה, אלא שלאחר שאחד ימות, היא תינשא לשני. ולכן העדיף להיות שני. וכך אכן היה. היא נישאה לרמי בר חמא, ולימים הוא נפטר והיא נישאה בשנית לרבא.
ידוע, ששתי נשים הנשואות לגבר אחד נקראות “צרות” זו לזו. אף רבא ורמי בר חמא הם במידה מסויימת “צרים” זה לזה. פעמים רבות הם מתכתשים ביניהם, ורבא נוהג “לעקוץ” את רמי בר חמא. גם בסוגייתנו נראה שרבא עוקץ את רמי בר חמא באומרו “כמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא דמריה סייעיה”.
בעניין זה נראה, שרבא לא המציא את הרעיון של “אנא בתרא”, אלא למד זאת מיעקב אבינו. בפרשת וישלח לאחר המפגש בין יעקב ועשו, מציע עשו ללכת יחד במקביל לכיוון ארץ ישראל – “ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך”. יעקב דוחה את ההצעה ואומר “יעבור נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה”. באופן כללי, יעקב הציג את עצמו בהכנעה ונתן לעשו את הכבוד.
חז”ל רואים במהלך זה נקודה שהשפיעה על כל הדורות, בכך שעשו מקבל את השלטון ואת הממלכה ראשון, ויעקב סובל עד שמגיע זמנו לקבל את השלטון והממלכה. במדרש רבה קובלים על יעקב אבינו שכך הנמיך את עצמו כלפי עשו. וכך אומר המדרש: “לדרכו היה מהלך, ואתה אומר לו כה אמר עבדך יעקב?!”. כלומר, אם יעקב לא היה פונה לעשו בהתפרסות, עשו כלל לא היה מתייחס לבואו של יעקב אלא ממשיך ללכת לדרכו. אולם בזוהר הקדוש כתובים דברים הפוכים. הזוהר אומר שיעקב מופיע פה בחכמה יתירה, אותה הזוהר מכנה “עקימו”, כלומר ערמומיות שהייתה ליעקב, שכך התנהל מול עשו. יעקב בעצם אומר לעשו, “לא קיבלתי את הברכות. סבלתי כל כך אצל לבן, הפסדתי ואיחרתי את המועד, וכעת אתה מוזמן לשלוט”. יעקב, אומר הזוהר, “מסלק עצמו לסוף יומייא”. נותן לעשו את העולם הזה, ומקבל את הישועה בסוף הימים. הזוהר אומר שבהצעת עשו “ואלכה לנגדך” הוא מציע ליעקב שותפות בשלטון, “נפלוג כחדא”. יעקב אומר לא, תודה. יעבור נא אדוני לפני עבדו. הלא אתה הבכור, לא?…
לכן נהגו קהילות ישראל ללמוד את הסוגייה של שלישייה זו בשבת פרשת וישלח, ועל כן אנו נעסוק בה בשבוע הבא בע”ה… היום נעסוק בסוגייה הקודמת, לגבי המחלוקת בין רבה ורבא בעניין כמה משלמת הבהמה שחייבת “מה שנהנית”.
שורש מחלוקתם של רבה ורבא
רש”י מסביר את הסברות של רבה ורבא. על רבה אומר רש”י “דאמר ליה אי אפשי להאכילה שעורים אלא קשין ותבן”, כלומר המזיק טוען שאין ביכולתו הכלכלית להאכיל את בהמתו שעורים, וע”כ מה שהרוויח מהסיפור הזה זה ארוחת קש ותבן, שהיא זולה יותר. דברי רבא הם יותר פשוטים, שהרי מדובר במקרה שאכלה שעורים, ועל כך שהמזיק משלם דווקא דמי שעורים בזול אומר רש”י “דילמא איהו לא מאכיל לה שעורים”. יש לשאול א”כ, מה ההבדל העקרוני בין רבה לרבא. הרי שניהם בוחרים להקל במידה מסויימת על המזיק בגלל שהיה יכול להאכילה קש ותבן.
נראה להגדיר קודם כל, שההבדל המעשי ביניהם הוא שלפי רבה תעריף התשלום הוא קבוע, דמי ארוחה. ואילו לפי רבא הדבר תלוי בסוג האוכל שהבהמה אכלה.
על כן נראה לומר, ששורש המחלוקת הוא האם להסתכל על הנאת הבהמה ממה שהזיקה, או על הנאת הבעלים מכך שלא היה צריך להאכילה. לפי זה ניתן לומר, שרבא דייק “משלמת מה שנהנית“, היא נהנתה ולכן התשלום נקבע לפי הנאתה, ושמא תשובתו של רבה הייתה, שהביטוי הזה ממילא לא מסתדר בגלל שכתוב “משלמת”, האם הבהמה משלמת?… [1]
פסיקת ההלכה בסוגייה
כותב רבינו חננאל: “וכיון דתניא כתרווייהו ורבה רבו של רבא, קיימא לן כוותיה”. כך פוסק גם האור זרוע בסימן קיט לאחר שמביא את דברי הרי”ף: “כתב רבינו יצחק אלפסי זצ”ל איכא מאן דפסק כרבה משום דהוה רביה דרבא. ואיכא מאן דפסק כרבא משום דבתראה הוא. ואין נראה למ”ו רבינו אבי העזרי זצ”ל כיון שכנגדו חלוק”. הרי”ף, כאמור, הביא את שתי הדעות להלכה, ולא הכריע ביניהן משום שיש כאן התנגשות בין שני כללי פסיקה – האחד שאין הלכה כתלמיד במקום הרב, והשני הסותר אותו, הוא שהלכה כבתראי. יש לציין שהרמב”ם הביא גם הוא את שתי הדעות ולא הכריע ביניהן, דבר המפתיע יותר מאשר אצל הרי”ף.
נראה שעיקר ההתלבטות כאן בין שני כללי הפסיקה נובע מכך שבין רבה לרבא התחלף בדיוק הדור שממנו ואילך חל הכלל של “הלכה כבתראי”. מבחינת רבא כבר הלכה כבתראי, אולם מבחינת רבה, רבו, אין הלכה כתלמיד במקום הרב. לגבי דרכי ההכרעה בהתנגשות זו, הוזכרו כמה אפיקים:
בביאור הגר”א על השולחן ערוך בהלכה זו כותב בשם כמה ראשונים שהכלל “אין הלכה כתלמיד במקום הרב” חל רק כאשר הם מדברים “בהדי הדדי”, בנוכחות משותפת. ואז, כאשר התלמיד הוא ממש במקום רבו, אין הלכה כמותו. מתוך דברים אלו נשמע שהגר”א פוסק כרבא, כיון שבסוגייתנו הם אינם חולקים “בהדי הדדי”, אלא כל אחד אומר את דבריו בפני עצמו.
הראב”ד פוסק כרבא, משום שהברייתא שהובאה כדי לסייעו היא דעת רבים, בשונה מהברייתא שסייעה לרבה, שהיא דעת יחיד של רשב”י. יש לברר האם הכלל הזה של דעת רבים בין שתי ברייתות שהובאו לסיוע (“תניא כוותיה”) הוא כלל גורף, או שמא הוא חל רק כאשר יש ספק רציני בפסיקת ההלכה, כמו למשל בסוגייתנו. הרשב”א גם הוא סמך על הראב”ד ופסק כמותו.
השו”ע פסק כרבה שמשלם דמי עמיר. אולם הרמ”ה בהג”ה חולק עליו וכותב “ויש אומרים דמי שעורים בזול”. בסוגריים שם מופיעים הראשונים שסברו כרמ”ה: הטור בשם הראב”ד, הרא”ש, הרא”ה, הריטב”א ונ”י. הגר”א מסביר, שפסיקתו של השו”ע נובעת מהבאתו של הרמב”ם את שתי הדעות. כיון שספק ממונות לקולא, הבאת שתי הדעות פירושה הצגת ספק שאינו מוכרע, ומאליו דינו להקל.
בעניין “אין הלכה כתלמיד במקום רבו”
בעניין “אין הלכה כתלמיד במקום רבו” ראוי להזכיר את דברי המדרש שירושלים בחורבנה העמידה צדיקים יותר מאשר בבניינה. הכיצד? כאשר השכינה שורה, העוצמה הגדולה של הקרנת האור האלוקי על הכלל כולו ממעיטה מהצורך בצדיקים יחידי סגולה, שהרי כל תפקידם של הצדיקים הוא לרומם את הציבור הרחב היושבים בחושך. בדור שכולו אור, כאשר ירושלים בבניינה, פוחת הצורך ביחידי סגולה שיעבדו את עבודת כל העם.
ידועים דברי הרב קוק באיגרת של”ב, שכנגד ירידת הדורות יש גם עליית הדורות. אמנם הצדיקים מתמעטים, אך הציבור כולו מתעלה. חז”ל אומרים שהקב”ה ראה שהצדיקים מתמעטים, עמד ושתלם בכל דור. נמצאת למד, שהסיבה לשתילת צדיקים יחידי סגולה במהלך הדורות נובעת מכך שהצדיקים מתמעטים. א”כ, בדור שהקב”ה לא שתל צדיקים יחידי סגולה כבדורות שעברו, סימן הוא שבאמת באמת הצדיקים מתרבים.
תבנית נוספת של רעיון זה מופיעה ביחס לגדולי הדור אצל הציבור החרדי ואצלנו. אצל מי יש יותר “גדולים”? האינסטינקט הטבעי של הרבה אנשים יענה אוטומטית שאצל החרדים. בציבור החרדי יש יותר “גדולים”, מאחר והם צורכים הנהגה של “גדולים”, ולכן הם מייצרים אותם. אין להכריע בשאלה האובייקטיבית, אלא בעצם המושג “גדולים”. הצורך שהם יגידו, ויפסקו, ויפרסמו “דעת תורה”, מייצר אווירה של “גדולים”. לעומת זאת אצלנו נותנים יותר מקום לאדם הפרטי לחשוב, לגדול ולהתפתח.
בנושא זה של ירידת הדורות לעומת עליית הדורות, מצאתי דבר מעניין בכתבי רבי צדוק הכהן מלובלין (פרשת ויחי אות ה). ר’ צדוק מביא בשם היהודי הקדוש מפשיסחא, שירידת הדורות היא רק בחיצוניות הנשמה, אבל בפנימיותה הרי הדורות הולכים ומתעלים. הרב קוק אומר על עצמו לעומת החסידות “אני בונה האומה” (הקדמה לאורות הקודש). החסידות מכוונת לעבודת ה’ של היחיד, והרב קוק האיר מחדש את מושג ה”כלל” שהוא צורת החיים הטבעית. כך גם בנושא זה, ר’ צדוק דיבר על הנשמה של כל אחד, שבחיצוניותה היא יורדת ובפנימיותה עולה, ואילו הרב קוק לקח את האמירה של ר’ צדוק למישור של כלל ישראל – הצדיקים מתמעטים אולם הציבור מתעלה. נראה להבין שצדיקים הם בחינה של חיצוניות נשמת האומה, ואילו הציבור הוא בחינה של פנימיותה.
הסברנו בתחילת הדברים האחרונים, שמול נוכחות האור הגדול של השכינה, הפרטים אינם מתבלטים ואינם באים לידי ביטוי. אותו עיקרון מופיע בתחום אחר באופן דומה. התלמיד היושב במקום רבו נמצא בעמדה של מקבל, וזה משפיע עליו. הוא אינו יכול להופיע את מהותו ותוכנו הפנימי בצורה מלאה מול אורו העצום של הרב ממנו הוא יונק את השפעתו. בבחינת “שרגא בטיהרא מאי אהני?”. על כן אין זה דור חדש, אלא עדיין בחזקת דורו של הרב, שבו יש רבנים ותלמידים. כיון שכך, אין בתראי כלל שתהיה הלכה כמותם.
כאשר התלמיד מופיע בצורה עצמאית, במקומו שלו, זה מאפשר לו לפרוץ ולהוציא אל האור את כוחותיו בצורה מלאה. במקרה כזה, אדרבה יש להכריע שהלכה כבתראי, אפילו כתלמיד החולק על רבו – כיוון שבא כאן לידי ביטוי המודל של ננס על גבי ענק. כלומר, אף על גב שאנחנו ננסים ביחס לדורות הקודמים שהם ענקים, הרי כיוון שאנו באים מכוחם ועוד בתוספת הכוח שניתן לנו – הרי אנחנו כננס העומד על גבי ענק, ועל כן גדולים יותר.
__________________________________________________________
[1] ניתן גם לומר שהחילוק הוא בין המזיק לניזק. רבה סובר שהולכים לפי המזיק שהרוויח באכילתה של הבהמה את הסכום אותו היה משלם עבור ארוחה בסיסית, ואילו רבא סובר שהולכים אחר הניזק, שהאכיל למפרע את בהמתו של חבירו שעורים. בכיוון זה יש לדייק מכך שכתוב “משלמת” ולא כתוב “חייבת”. כיון שלא מחייבים אותה על ההיזק שעשתה, אלא מתייחסים לארוחה שלה כאל משא ומתן שהיה בין המזיק לניזק, בו הניזק הוא כעין מוכר והמזיק הוא כעין קונה. אולם נראה שהחילוק הזה הוא כללי מידי, ואינו אוחז היטב את צדדי הדיון בסוגיה.