בפרשת השבוע משה רבנו מצטווה על בגדי הכהונה. לא במקרה המילה ‘בגד’ היא מאותו שרש כמו ‘בגידה’, ואפילו חז”ל דרשו על הפסוק “וירח את ריח בגדיו ויברכהו” [פסוק שנאמר על יצחק בשעה שיעקב בא לפניו להתברך והוא מתחפש לעשיו, ויצחק מריח את ריח בגדיו ובוחר לברך אותו שכן ריחו כריח גן עדן] – “אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו” [מסכת סנהדרין דף לז עמוד א] – שאפילו הבוגדים שבישראל יש בהם נשמה יהודית ויש מהם ריח גן עדן.
יש לעיין בעצם הסגנון של הדרשה הזו – מה פירוש “אל תיקרי”? הרי כתוב בגדיו… למה לקרוא את זה אחרת? האם זה סתם משחק בדמיון של הצליל בין המילים?
נראים הדברים, שבכל מקום שבו דרשו חז”ל “אל תקרי” – הם מלמדים אותנו על קשר עמוק בין שתי המילים. אין זה מקרה – שפת העברית היא לשון הקודש, וכל מילה וכל אות בה נושאת בתוכה קדושה בגוון מסויים. כאשר שתי מילים שאינן קשורות לכאורה דומות כל כך מבחינת השרש של המילה או מבחינת הצליל – זה מלמד שיש ביניהן זיקה שמתחת לפני השטח. כך גם כאן: אף על פי שלכאורה אין קשר בין בגד לבוגד, מסתבר שבמבט מעמיק יש כאן קשר ברור.
הבגד קשור לבגידה לא רק בדמיון הפונטי, בצליל של המילה. פעמים רבות הבגד, או החיצוניות, איננה מציגה את האדם בצורה שמשקפת את עולמו הפנימי. לעיתים אדם נראה מבחוץ גס ותקיף, אך אישיותו רכה ועדינה; לעיתים נאצי אכזר ורוצח ילדים, נראה כלפי חוץ כשה תמים וכסבא חביב לנכדיו; וכן הלאה. הבגד מכסה את האדם ומסתיר את פנימיותו, הוא יכול להתחפש לשוטר, לחייל, לצדיק או לרשע – ואנחנו צריכים להתבונן פנימה לאישיותו של האדם ולא על חיצוניותו.
אחד הבגדים של הכהן הגדול הוא המעיל – מלשון מעילה! שהרי בגדי הכהן הגדול הם קדש, אך אם הם רק כסות חיצונית ואינם מבטאים עולם פנימי של קדש – הרי זו מעילה באמון שעם ישראל נותן בכהן הגדול.
אך הבגד יכול גם לגלות את המהות הפנימית: הכהן הגדול נראה כלפי חוץ כאדם רגיל ובגדי הכהונה שלו מגלים את תפקידו, את קדושתו ואת מהותו.
אם כן הבגד הוא גם כיסוי וגם גילוי – הוא מכסה את גופו של האדם, אך לעיתים הוא מגלה את מהותו הפנימית ואת אישיותו.
דבר זה רמוז כבר בבגד הראשון המוזכר בתנ”ך – בתחילה (בראשית ב, כה) “וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ”. לאחר שאדם וחווה אוכלים מפרי עץ הדעת, “וידעו כי ערומים הם”, ולאחר הגירוש מגן עדן נאמר (בראשית ג, כא) וַיַּעַשׂ ה’ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם”. הבגד הוא כיסוי לעירום המבייש. מאידך, אומרים חז”ל שר’ מאיר היה דורש “כתנות אור” במקום “כתנות עור” – הבגד הוא גם אור, הוא גם גילוי: גם בגלל שהבגד מגלה על אישיותו של האדם, וגם בגלל שלולי הבגדים היינו נשארים בביתינו ומתביישים לצאת החוצה. כך דווקא הבגד המכסה מאפשר לנו להתגלות.
דרשה זו, של ‘אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו’, מופיעה גם במדרש שכל טוב, ושם מוסיף המדרש – “כגון יוסי משיתא ויקום איש צרורות”. מיהם שני האנשים הללו שהמדרש מזכיר אותם?
הסיפור של שני אלו מופיע במקור אחר במדרש – בבראשית רבה פרשה סה סימן כב:
“[מי היה] יוסף משיתא? בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחלה [=השונאים רצו שדווקא מישהו מעם ישראל ייכנס ראשון לבזוז את המקדש, ובחרו ביוסף משיתא שיכנס ראשון]. אמרין ליה: עול ומה דאת מפיק דידך [=אמרו לו: הכנס פנימה, ומה שתוציא יהיה שלך]. נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך [=הכנס פעם שניה, ומה שתוציא בפעם זאת יהיה שלך]. ולא קיבל עליו [=יוסף משיתא לא היה מוכן להכנס שוב לבזוז את המקדש]. אמר ר’ פנחס: נתנו לו מכס ג’ שנים ולא קיבל עליו [=אף על פי שנתנו לו פטור ממיסי המכס לשלש שנים לא הסכים להכנס ולבזוז את המקדש שוב], אמר: לא דיי [=לא מספיק] שהכעסתי לאלהי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה? מה עשו לו – נתנו אותו בחמור של חרשים [=בתוך מלחציים של נגרים], והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: “ווי, אוי, אוי שהכעסתי לבוראי” [=כלומר תוך כדי שהם מנסרים את גופו, הוא לא בכה וצעק על הכאבים הנוראיים אלא על כך שהכעיס את ריבונו של עולם]”.
אם כן, אף יוסף משיתא, שמכונה כאן מהבוגדים שבישראל, בגלל שנכנס למקדש ליטול ממנו ביזה, אף הוא חזר בו ובסופו של דבר היה נאמן לקב”ה ולעם ישראל למרות ייסורי תופת שבאו עליו.
ממשיך המדרש ומתאר את סיפורו של האדם השני שהוזכר – יקום איש צרורות:
“ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר’ יוסי בן יועזר איש צרידה [שהיה מגדולי הדור] והוה רכיב סוסיא בשבתא [=והיה רוכב על סוס בשבת ומחלל את השבת]. אזל קומי שריתא למצטבלא [=הלך לפני הקורה להיצלב. כלומר: תוך כדי שיקום איש צרורות רוכב על סוסו בשבת, הנה הוא רואה לפניו את דודו – גדול הדור, ר’ יוסי בן יועזר – נלקח להיהרג בצליבה על הקורה, על ידי הרומאים]. אמר לו: חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך [=ראה על איזה סוס אדוני הרכיב אותי, וראה על איזה סוס הרכיב אותך אדונך… כלומר, ראה אותי שאף על פי שאני מחלל שבת ועובר עבירות, אני זוכה לרכב על סוס מפואר, ואילו אתה – שלמדת תורה כל חייך ואתה מגדולי הדור, ראה על איזה סוס אתה רוכב – על הסוס שמוביל נידונים למוות! וייתכן שכוונתו לאותה קורה שעליה עומדים להוציא להורג את דודו] אמר לו הדוד: “אם כך למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו!” [=כלומר, אם אתה שהכעסת לפני הקב”ה זכית לכזה פאר והדר, על אחת כמה וכמה שאני אזכה להרבה יותר מכך – ואם לא בעולם הזה אז בעולם הבא]. אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך? [=הרי עשית רצונו של הקב”ה, ואם כן מדוע אתה מובל להריגה?], אמר לו: ואם כך לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו! [=כלומר, אם כזה סבל אני סובל, למרות שעשיתי רצונו של הקב”ה, תאר לך איזה סבל יהיה בעולם הבא למי שמכעיס אותו!] נכנס בו הדבר כארס של עכנא [=נחש], [התחרט על מעשיו וחזר בתשובה], הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין – סקילה, שריפה, הרג וחנק. מה עשה? הביא קורה, נעצה בארץ, וקשר בה נימא, וערך העצים, והקיפן גדר של אבנים, ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית האור תחת העצים מתחת האבנים. ונתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש, נפסקה הנימה – נפל לאש, קדמתו חרב, ונפל עליו גדר ונשרף [וכל זה עשה מיד, עוד לפני שהרגו את דודו ר’ יוסי]. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מיטתו [של יקום איש צרורות] פורחת באויר, אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן”.
אם כן, המדרש לומד מכאן שגם הבוגדים שבישראל – בגידתם היא רק בצד החיצוני, ואילו הפנימיות שלהם זכה וטהורה. והראיה לדבר היא שבשעה של מבחן, ובשעה של הרהור תשובה – לפתע באדם שנראה רחוק ביותר, פתאום אתה מוצא דבקות בריבונו של עולם ובמסורת היהודית.
כשם שהבגד אינו אלא כסות חיצונית לאדם, ולא תמיד הוא מגלה על פנימיותו – כך הבוגדים שבישראל זו רק כסות חיצונית, בפנימיותם אין הם בוגדים כלל.