בזכות הנורמליות , ט' אלול התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

כאשר אתה מתבונן על תולדות חייהם של אמנים גדולים, אתה רואה פעמים רבות תסכול, בדידות, חוסר הכרה בערכה של יצירתם, קושי גדול לחיות חיי משפחה רגילים ונורמליים, ולעיתים אף מצבי קיצון של הפרעות נפשיות ודיכאונות.
אחת הדוגמאות המפורסמות היא חייו של הצייר וינסנט ואן גוך, שלא זכה להכרה בחייו, התמוטט שוב ושוב לחוסר יציבות נפשית ולדכאונות, כרת את אוזנו ולבסוף ככל הנראה התאבד. המלחין האגדי בטהובן אובחן כלוקה במאניה-דיפרסיה, וכך גם אמנים נוספים רבים, מעט פחות מפורסמים. בישראל המשוררת יונה וולך אושפזה מרצונה בבית חולים לחולי נפש, והמשוררת דליה רביקוביץ’ ניסתה להתאבד מספר פעמים.
בעשורים האחרונים הצטברה רשימה די ארוכה של אמנים, שחקנים וזמרים שמכונים ‘מועדון ה-27′, מכיוון שכולם מתו בשנתם ה-27, מהתאבדות או כתוצאה של סגנון חיים פרוע ללא גבולות [מנת יתר של סמים, תרופות ללא אבחנה וללא מרשם, תאונות דרכים שנבעו מנהיגה פרועה ועוד].
מחקר שנערך לפני מספר שנים בשוודיה וכלל יותר ממליון נבדקים ברחבי העולם, מבסס את התחושה הכללית העולה, וקובע שיש קשר ישיר בין בעלי מקצועות יצירתיים לבין הפרעות נפשיות, חרדות ודכאונות.
כל זאת, בלי למנות כלל שני תחומים נוספים בעייתיים במיוחד, שאף הם נראים שכיחים יותר בחייהם של אמנים ויוצרים: התחום האחד הוא הפגיעה בחיי המשפחה – יחסים מעורערים בין הורים לילדים, גירושין וכדומה, והתחום השני הוא הפגיעה בעבודת ה’ – פעמים רבות אנו רואים אדם דתי או תורני, שפונה לעסוק בתחומי יצירה כמו אמנות, קולנוע, תקשורת וכדומה, וכאילו בהכרח הדבר גורר אחריו ירידה ברמה הרוחנית, התרחקות מעבודת ה’, החלשות המחוייבות להלכה וכו’.
מה גורם לתופעה כזו? האם כדי להיות אומן האדם חייב לחיות חיים לא נורמליים? האם היצירה בהכרח מביאה את האדם להפרעות נפשיות או לחיים מלאי קשיים וקלקולים? האם היצירה גורמת לאדם להגיע למחוזות אפלים בנפש – או שההתמודדות עם הייסורים והחשיכה היא שגורמת או מאפשרת את היצירה?

כאשר אנחנו מנסים להתחקות אחר הגורמים לתופעה מטרידה זו, ניתן להצביע על כמה כיוונים, שיש להם מכנה משותף:
א. התפקיד האלוקי של היצירה
נשאל את עצמנו, לשם מה ברא הקב”ה את כוח היצירה האמנותית בנפש האדם. הרב קוק זצ”ל [בספר אורות עמ’ קכ, בתוך ‘זרעונים’, בפסקה ב שכותרתה ‘חכם עדיף מנביא’] מזכיר את תפקידם ואת כשרונם של ‘המשוררים והמליצים’ – לתאר את עומק המציאות והחיים. לתאר מצד אחד את “כל פינותיהם היפות בייחוד, הכוללות זרם רב וטל חיים מרובה”, ומאידך לתאר גם את “הכעור הכללי של הקלקולים שבחיים ולמחות נגדם בכל תוקף”. יכולת התיאור הזו יש לה מטרה – למחות כנגד הקלקולים, ולמשוך את הנפש אל היופי והטוב.
לכן פעמים רבות דווקא מתוך הכאב נולדת האומנות, דווקא מתוך הלבטים והייסורים מגיע האדם לעומקים נפשיים נדירים שמאפשרים לו לגעת בעוצמה רגשית עזה בקלקול העמוק שהוא נתון בו. הפילוסוף הדני סרן קירקגור כתב: “מהו משורר? אדם אומלל המצפין בליבו ייסורים, אך שפתותיו בנויות כך שהבכי והאנחות העוברים דרכן נשמעים כמוסיקה ערבה…”
לאור דברי הרב זצ”ל יש להוסיף ולומר, שלא מדובר כאן רק על הכשרון לתאר את הייסורים בדרך נעימה לאוזן, אלא עצם התיאור הערב הוא כבר חלק מהתיקון – התיאור האומנותי נוגע בנפש האדם ומעורר בו עצמו את השאיפה והכמיהה לתיקון.
אלא שממילא, על מנת לתקן באמת את הקלקולים שבחיים, מוכרח האומן להיפגש עם עומק הקלקול ולתאר אותו בצבעים הקודרים ביותר. מוכרח הוא להתייצב פנים בפנים עם החשיכה והרוע שקיימים במציאות [וגם בנפשו פנימה] – ומפגש כזה עלול לגבות ממנו מחירים כבדים.

ב. ההשתוקקות אל חופש היצירה
כדי שתהיה היצירה כנה ואמיתית, כדי שתוכל היצירה לבטא עומק וגם לחדור אל לבו של הקורא [או השומע או הצופה וכו’], מוכרחה היצירה לבוא מעומק הנשמה. חובתו של האדם היוצר להוציא לאור את האמת הפנימית שבנשמתו, לבטא בנאמנות ככל שניתן את נימי נפשו.
לשם כך הכרחי שהאדם היוצר יהיה בתחושת חופש יצירה מוחלט, שכן רק באמצעות חופש כזה יכול האדם להיות נאמן באמת לאותה הופעה פנימית של היצירה בנשמתו, וללא חופש מוחלט לא תהיה האומנות ביטוי אמיתי לצפונות הנפש של האדם.
מתוך כך עולה, שלכאורה יצירה אומנותית מנוגדת במהותה לעבודת ה’, שהלא האדם הדתי, עובד ה’, הוא בהכרח מוגבל על ידי ההלכה והמצוות שהם הגילוי של הצו האלוקי. בנפשו של יוצר ירא-שמיים יתנגשו תמיד ההשתוקקות אל חופש היצירה מחד, והמחוייבות למגבלות ולמסגרות ההלכתיות מאידך.

ג. הרצון לפרוץ גבולות
“אמנות אינה דקורציה לדירות. אמנות חייבת להציב אתגר, להטריד את מחשבתנו, להתקיים מחוץ לנורמות, מחוץ לסדר הבורגני”. כך דבריה של אורלאן, אמנית ופרופסורית צרפתיה בת זמננו, שבהחלט הצליחה להטריד את המחשבה ולצאת אל מחוץ לנורמה במיצגים האומנותיים שלה, שלמענם היא משעבדת גם את גופה. אחת הדוגמאות לכך היא סדרה של ניתוחים פלסטיים שערכה אורלאן בפניה, כך שכל חלק בפניה יהיה שכפול של ציור מפורסם אחר, על מנת להגחיך את אידאל היופי המוכתב לנשים על ידי הגברים, ולהראות עד כמה התוצאה שנוצרת היא מעוותת וגרוטסקית.
נשמע הזוי? מעולה – המטרה הושגה…
אם המטרה של היוצר היא לגעת בנפשו של אדם אחר, הרי ככל שתזעזע אותו, ככל שתצליח לגרום לו לצמרמורת או להטריד את מחשבתו – כך תתקרב יותר למטרתך! כל פריצת גבולות מזעזעת את הסדר הנורמטיבי ואת השגרה הנפשית והמחשבתית של האדם, ולכן האומן מבקש באופן טבעי לפרוץ מסגרות ולהרעיד את היסודות המוצקים שעליהם נדמה לנו שחיינו עומדים.
מובן מאיליו שפריצת גבולות כזו נובעת תמיד מתוך פריצת גבולות וטשטוש מסגרות בתוך נפשו של האומן.
רצון זה לפרוץ גבולות קשור גם לנקודה הקודמת, של ההשתוקקות אל חופש היצירה. כאשר אדם פורץ את גבולות המותר והאסור, הוא מוכיח לעצמו שיש לו כביכול חופש יצירה ושאין הוא מוגבל כלל.

ד. הצלילה אל כוח הדמיון
האומנות באה תמיד באמצעות הדמיון, אותו חלק בנפש שחז”ל כינו אותו ‘הכוח המדמה’. הצייר הנודע פבלו פיקאסו נהג לומר ש”האמנות היא שקר שמוביל אותנו אל האמת” – שהרי האמנות לעולם אינה מציגה את המציאות בצורה נייטרלית לחלוטין. אפילו צילום מציג רק זווית מסויימת ורק מקטע מאד מצומצם של המציאות, וממילא הוא אמת מאד חלקית; על אחת כמה וכמה ציור – שהוא תמיד מציג את נפשו של הצייר יותר מאשר את המציאות הגשמית [גם כאשר הציור הוא ריאליסטי]; ובן בנו של קל וחומר באומנות מופשטת כמוזיקה או כתיבת שירה ופרוזה [או ציור בסגנון מופשט], שלא מתיימרים אפילו לייצג מציאות ממשית. אף שמבחינה זו אכן ניתן לומר ש”האמנות היא שקר”, בוודאי ההתעלמות הזו מהמציאות המוחשית מאפשרת לנו להגיע אל האמת השלמה יותר – המתארת את המציאות לא רק כסך כל החומרים והתנועות שלהם בחלל, אלא בתיאור שכולל גם רגשות, תחושות, מחשבות, רצונות וכדומה.
אותו ‘כוח מדמה’ גורם לעיתים ניתוק וריחוק מהמציאות הטבעית. האומן מתנתק מן המציאות הממשית, המוחשית, על מנת לתפוס את הרובד הנוסף שמעבר – ולעיתים הדמיון משתלט על המציאות וטורד את מנוחת הנפש בעולם הטבעי.

מתוך התבוננות על כל הגורמים שהוזכרו, התמונה נראית עגומה למדי: מבחינות מסויימות היצירה מתאפשרת דווקא על ידי מפגש עם מצוקות ועל ידי פריצת גבולות; מצדדים נוספים היצירה עצמה דוחפת את היוצר לכיוונים כאלו.
האם אכן לא ניתן ליצור יצירה עמוקה ומשמעותית מבלי להסתכן בהדרדרות נפשית, חברתית ומשפחתית? כיצד ראוי להזהר מפני הסכנות שבחיי היצירה?
הרב קוק זצ”ל, שתבע מתלמידיו ומשומעי דברו תביעה רוחנית ליצור – ואף לחיות חיים של יצירה – התייחס לחשש זה בפסקה המופיעה באורות הקדש חלק א’ עמ’ קסה-קסו:

בטוחים נהיה מכל הזיה, מכל רשעה, מכל שקר, שאפשר להדמיון להעליב אותנו בהם, אם נחזיק בחזקה בעץ החיים של תורת אבות, בנועם מוסרה, במצוותיה ופקודיה בכל ארחות החיים, ביחשנו הנאמן לאדם הכללי, למשפחה ולאומה, לחיים ולכל משאלותיהם.

אכן, כאשר אדם עוסק בכוח הדמיון וביצירה, הוא עלול להיות מושפע מהרוע הכללי הקיים בעולם ובנפשו פנימה, או להפגע משקרים או מהזיות והפרעות נפשיות. ולכן שני דברים מרכזיים הם קריטיים לשמירת נפשו וחייו של האדם כאשר הוא ניגש ליצירה, ובפרט ליצירה חופשית, הנובעת מתוך נאמנות פנימית לתחושת הנפש ולחופש היצירה. היסוד הראשון הוא אחיזה איתנה בתורה, והיסוד השני – שאי אפשר בלעדיו – קשר עמוק לחיים. כאשר אדם אוחז אחיזה איתנה בתורה במהלך חייו הכללי, והוא מחובר למצוות התורה, למוסר, למחשבת ישראל ולהלכה – הוא חי חיי תורה, הוא איננו מתפתה לפרוץ גבולות מעבר ליסודות האיתנים של ההלכה, וממילא תהיה לו היכולת להתמודד גם עם דמיונות שווא ושקר. הקשר העמוק לחיים משלים את התמונה – החיבור לחיים הוא גם “יחש נאמן לאדם הכללי”, כלומר חיבור לערכים הומניים, אהבת אדם באשר הוא; וגם במעגלים הפנימיים יותר – חיבור של האדם גם לעמו ולמשפחתו; וברובד האישי של האדם החיבור לחיים הוא חיבור “לכל משאלותיהם” של החיים – הרצון לחיות טבעי הוא לאדם, וכך גם התשוקה להצליח, המשאלה להיות מאושר, נאהב ומוערך – כל אלו הן משאלות החיים הטבעיות לאדם, וכל המשאלות האלו אוחזים היטב את האדם היוצר בעוגן המציאות הטבעית ומונעים ממנו להתנתק מן העולם והחיים.
אם במבט ראשון נראה שהתורה וההלכה מגבילות את האדם – אדרבה, הגבולות האלו הם השומרים עליו גם מפני התמוטטות נפשית; אם במבט ראשון נראה שהמשפחה, הפרנסה, ושאר המסגרות הטבעיות של החיים הופכים את האדם לבורגני ומסגרתי שאיננו יכול ליצור – אדרבה, זהו העוגן שאוחז אותו במציאות ומונע ממנו להתנתק ממנה.
האם ההגנות האלו מונעות מן האדם ליצור?
על כך כותב הרב שם, בהמשך אותה פסקה:

ועם זה אין אנו צריכים כלל להיות כבולים בכבלים החברתיים, שהם מחנקים את הרוח העליונה החפשית, שהם מחללים את הקודש, הבא מעולם העליון, מעלמא דחירו, אשר שם דרור נתן לשרעפים, חירות מוחלטה לשאיפה, חופש גמור לנטית הרצון, וליצירה. וכגודל החופש כן תגדל הקדושה, כה יתרוממו החיים. ואני בד’ אעלוזה, אגילה באלהי ישעי.

מתברר שדווקא מתוך שני עוגנים יציבים אלו – התורה והחיים – ניתן להמריא לגבהים ולפרוץ כבלים וגבולות. בסופו של דבר בעומק הנפש האדם זקוק לקשר אל המציאות, וכאשר הוא כביכול מדמיין לעצמו שהוא מנותק מכל מגבלה – האמת היא שהוא המוגבל ביותר, גם אם לא יודה בכך. הכבלים המהודקים ביותר הם דווקא הכבלים החברתיים: גם כאשר האדם חושב שהוא פורץ גבולות הוא לעיתים רק מגיב לחברה, פריצת הגבולות שלו מובנית ומוכתבת על ידי לחצים חברתיים ותבניות חברתיות במקום להיות נאמן לאני העצמי הפנימי שלו. הנאמנות הפנימית השלמה באה ‘מעלמא דחירו’, מספירת הבינה שבנפש. וחירות כזו באה דווקא מתוך אחיזה עמוקה של האדם בגבולות הבסיסיים של תורה וחיים, דווקא מתוך הבטחון העמוק של האדם ביציבות הנפשית והקיומית שלו, יוכל האדם להרגיש חופשי להמריא למרחקים.
משל למה הדבר דומה, לאדם שמהלך על גג בניין רב קומות. כל עוד האדם איננו מעורער בנפשו, הוא לא יתקרב לשפת הגג – שם כל רוח מצויה עלולה להעיף אותו אל מותו. דווקא כאשר האדם קשור בכבלים מאובטחים היטב, יוכל לעמוד על שפת הגג ואפילו להתכופף ולהביט למטה מבלי להתיירא ומבלי לחשוש. נמצא, שלא זו בלבד שהכבלים אינם מגבילים אותו, אלא שהם המאפשרים לו את החופש. כך כאשר אדם דבק בתורה ובחיים, הרי הם עוגנים המחזיקים אותו ביציבות בחייו ומאפשרים לו להיות נאמן לאני העצמי שלו מבלי להתיירא שההתמסרות הזו ליצירה תביא אותו חלילה לקלקול, דווקא הבטחון העמוק הזה יאפשר לו לפרוץ גבולות באמת בכיוונים נכונים וראויים.
אכן, אין כאן חופש מוחלט. יש מחוייבות עמוקה לתורה ולהלכה ולדבר ה’, להתחייבויות משפחתיות, לאומיות ואנושיות ולערכי החיים. אך היצירה איננה זקוקה לחופש מוחלט – היא זקוקה יותר מכל לכך שהאדם יהיה נאמן לנשמתו הפנימית, ולא שיהא מושפע מיצרים חיצוניים או שיגיב לתכתיבים חברתיים.
יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכח אל הפועל, בלא שפתי רמיה. ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו. ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע.

כאשר אדם דבק באני הפנימי העמוק ברמה כזו, הרי החופש מביא אותו לא לשפלות אלא רק לקדושה, לא לרדידות אלא להזדככות של הנפש והנשמה והתרוממות החיים.

שיעורים נוספים