בכל מאודך – היצירה בלימוד ובחיים , ט' שבט התשע"ז, הרב אלעזר אהרנסון

בכל מאודך • היצירה בלימוד ובחיים

חשיבות גדולה נודעה ליצירה וחידוש בלימוד. כך כתב הרב קוק זצ”ל (אורות התורה א):

וְהִנֵּה כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הוּא מוֹצִיא מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת מְצִיאוּת חָכְמָתָהּ מִצַּד נַפְשׁוֹ, וּבְוַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ מִצַּד חִבּוּר הַתּוֹרָה לְנֶפֶשׁ זוֹ לָאוֹר הַנּוֹלָד מֵהִתְחַבְּרוּתָהּ לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת, וְאִם-כֵּן הוּא מַגְדִּיל הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּלִמּוּדוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּגְדִּיל תּוֹרָה, הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר הוּא שֶׁיִּלְמַד הָאָדָם מִצַּד אַהֲבָתוֹ אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל, שֶׁרוֹצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּגִלּוּי מְצִיאוּתוֹ, שֶׁיִּתְגַּדֵּל יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וּמִכָּל-שֶׁכֵּן לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא וַדַּאי הַגְדָּלַת הַתּוֹרָה מַמָּשׁ בְּאוֹר כָּפוּל.

כל אדם שלומד תורה, מוליד אור חדש במפגש שלה עם נשמתו. ואין אורה של נפש זו דומה לאורה של נפש אחרת. לכן החידוש, שהוא הפירות של עיסוק בתורה לשמה, הוא המעלה העליונה בלימוד התורה.

יש תפילה מיוחדת שאנחנו מתפללים על כך בכל יום – “ותן חלקנו בתורתך”. הפשט הוא שאנו מתפללים על כך שעיקר עסקנו בעולם הזה יהיה הלימוד בתורה. כך כתב בעל ‘ספר הרוקח’, רבי אלעזר מוורמייזא (בפירושו לסידור התפילה):

“ותן חלקנו בתורתך – שנלמוד תורתך ונהגה בה כל ימינו לשמור ולעשות…” (בערבית של ליל שבת),  “ותן חלקנו בתורתך – שנהיה כל עסקינו בתלמוד תורתך” (בתפילות ימים נוראים).

אמנם, לפירוש זה הביטוי ‘חלקנו בתורתך’ משמעותו שכל חלקנו שנקבל מאת ה’ יהיה בתורה. לפיכך יש לשאול, האמנם על כל הציבור לשאוף לצורת חיים כזו, של עסק מוחלט בתורה ולא תוך חיבורה לחיי מעשה? מה עם “הנהג בהם מנהג דרך ארץ”? ועוד, מה שמבקשים בהמשך “שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך” לא מבטא חיבור לשאיפות נוספות?

מקובל לבאר, שהתורה היא דבר רחב ועמוק מעבר לשעות המנוע של לימוד בבית המדרש. כאשר אדם חי את התורה היא מופיעה בכל חייו, הוא מתרגל להתבונן על המציאות בצורה עמוקה ולבחון אותה על פי אמות המידה שהנחיל לנו הקדוש ברוך הוא בתורה. על כן אנחנו מבקשים באופן מקיף “ותן חלקנו בתורתך” – שהקב”ה יזכה אותנו לחיות את חיינו כך שכל החיים יהיו הופעה של התורה.

השל”ה הקדוש מאיר את הדברים בביאור נוסף (של”ה, מסכת שבועות, תורה אור אות סז):

“פקודי ה’ ישרים” וגו’… גם הוא לשון ‘פקדון’, ורומז על מה שהופקד, ומפקד פקיד בקול ההוא, שעדיין לא יצא לאור, ויוצא לאור בכל עת עניינים על ידי דור דור וחכמיו… וזהו התורה שאומר השם יתברך בשם החכמים (חגיגה טו ב) מאיר בני אומר כך כו’, וכן הרבה אשר על זה אנו מתפללין ‘ותן חלקנו בתורתך’, שנזכה גם אנחנו שיאמר הקדוש ברוך הוא דברים בשמנו”

‘ותן חלקנו בתורתך’ – שנהיה אנחנו שותפים ביצירת התורה. מתן התורה הוא דבר נצחי הממשיך את פעולתו בכל דור. התורה ששמענו בהר סיני לא הייתה משהו חד פעמי, תדר קולי רגיל שהגיע לאוזנינו אי שם בהיסטוריה, כי אם מציאות רוחנית שנוצרה בעולם, הקב”ה הפקיד את התורה בתוך כל נפש בישראל, ומאז בכל מפגש שלנו עם התורה היא נוצרת ומתחדשת. מתוך המעיין הזה אנחנו שואבים בלימודנו יסודות חדשים. כאשר אלו מתגלים, הרי זה כאילו הם נאמרים עכשיו מסיני, והקב”ה אומר אותם עכשיו משמנו. זה ביאור דברי הגמרא שהקב”ה אומר דברים בשם החכמים, וזו התפילה שאנו מתפללים – “ותן חלקנו בתורתך”, שבתורה שנלמד יתגלו ויתחדשו החלקים הצפונים שצריכים להתהוות על ידינו. חז”ל אמרו “אין בית מדרש בלא חידוש”, ורגילים להבין שאם פוגשים אדם מבית המדרש, מוכרח הדבר שיש לו איזו בשורה חדשה משם. אך יש לקרוא את הדברים גם כך: כאשר רוצים לבנות בעולם מציאות של ‘בית מדרש’, צריך לדעת שהסוד לקיומו הוא ההשתדלות לחדש בתורה, שיש לבית המדרש מה לבשר לעולם.

דברים דומים אומר הרמח”ל (ספר אדיר במקום חלק א’ עמוד עא):

“ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, אין התורה נשלמת”

הרמח”ל רואה את הדברים בדומה לשל”ה, אך מפרש את התפילה מעט אחרת: כל אחד נוטל את חלקו בתורה, וכך התורה נשלמת, שכן היא באה לידי ביטוי בעוד נפש מישראל. זו מגמת התורה – לגלות את חכמת ה’ בעולם ולהביאה לידי ביטוי.

חז”ל כותבים כי התורה נקראת על שמו של אדם שמתייגע בה (ילקוט שמעוני רמז תקצה):

א”ר יודן: בתורת ה’ אין כתיב כאן, אלא “ובתורתו יהגה” – שתהא נקראת על שמו. כגון “משנתו של רבי חייא”, ו”של בר קפרא”, ו”של רבי אושעיא” וכיוצא בהם.. למה? שיגעו בהם. תדע לך שכן הוא שהרי תורה של הקדוש ברוך הוא היא שנאמר תורת ה’ תמימה, ועלה משה למרום ועשה שם ארבעים יום וארבעים לילה ונקראה על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי.

יש ללמוד מדברי חז”ל אלו, שהחידוש והיצירה בתורה הם פרי של עמל רב, מוכנות ליגיעה ונתינה עצמית. העמל הוא חלק מובנה בלימוד תורה – וזה מתבטא בכך שפאסיביות מוחלטת מצד הגוף, כמו שמיעת שיעור באוזניות, אינה מחייבת ברכת התורה.


שכחת האני

החידוש של כל נפש בהיפגשה עם דברי התורה, קורא אותנו להגדיל את האמון בנפש שלנו. בפסקה מפורסמת מדבר הרב על חשיבות החיבור של האדם לנפשו, ושל המציאות לפנימיותה (אורות הקודש חלק ג’, מוסר הקודש צ”ז):

“ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו, חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות. קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפינו משיח ד’, זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד’ א-להינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה’ ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה’ א-להיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים, אני ה’.

הרב מסביר כי עזיבת המהות הפנימית היא שורש החטא בעולם, ומתאר כיצד כל החטאים הראשונים שמוזכרים בבריאה קשורים ליסוד זה. הקב”ה בבריאת העולם ציווה על הארץ להוציא “עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי” – שיהיה העץ בטעם הפרי, אך הארץ הוציאה “עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי” שאינו בטעם הפרי. הדילוג של הארץ על נתינת טעם פרי בעץ, נובעת מהמחשבה על המטרה הסופית, על הפרי. אין זה תפקידה של האדמה לחשוב על הפירות, אלא לגדל במלוא כוחה וברכתה עצים טובים. הפירות זה כבר עניינם של העצים- “עץ… עושה פרי”, ולא של האדמה. כך זנחה האדמה את תפקידה והפליגה לעסוק במחוזות רחוקים לה. כך גם הלבנה, כפי ששואלים חז”ל על הפסוק:  “וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים” – כיצד שניהם גדולים, אם האחד גדול והשני קטן? מבארים חז”ל כי הלבנה שאלה כיצד ייתכן שיתוף בשלטון של שני המאורות, והקב”ה ענה לה שאם כן עליה למעט את עצמה. וכך נבראו שניהם גדולים, ולבסוף נהייתה הלבנה קטנה. הרב מסביר כי הלבנה חשבה על יחסי המלכויות וסדר הכוחות בבריאה, במקום לעסוק בחלקה ובשמחתה. המחשבה על מה שמחוצה לה, הביאה לחטאה ולמיעוטה[1].

מתוך דברים אלו, ישאל את עצמו כל לומד בבית המדרש, מה האות שלי בתורה? הן מצד הסגנון בו ניגשים לסוגיה, הן מצד מקצועות התורה בהם מתמקדים. שאלה זו אינה חד פעמית, כי היא ממשיכה לקדם את הלומד בכל זמן מחדש. הרב כותב בהמשך הפסקה על מחנכים מלומדים, שבאים להוסיף תבן על המדורה ומשכיחים את האני. מעודדים את העיסוק בצד החיצוני של התורה לבדו שאחרי הרבה שנות גלות הוא יבש ומצמיא, ולא נותנים לנפשות הרעננות להקשיב לנטיית נפשן ובכך להתרומם לרעיונות העליונים שבתורה.

הרב כותב: “כיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה”. כלומר, אם האדם לא מקשיב: מי אני? הוא גם לא שומע את דבר ה’ – הוא א-לוקינו. וקל וחומר שאז אין לו אכפתיות מהאחר, גוף שני ‘אתה’. אדרבה, מתיירא הוא מכל הצלחה של האחר, אשר מאיימת עליו, ומרגיש יריבות טבעית וחוסר ביטחון כרוני. כך הדבר כאשר אין חיים את הנשמה[2].

עזיבת האני היא הנקודה שבה חטא העולם, והחזרה לנשמת המציאות היא תיקון העולם ותשובתו. הרב פותח את המשפט האחרון במילים: “רוח אפינו משיח ה’ “. רוח אפינו – האני הפנימי שלנו, היא הנקודה הפנימית שלנו כעם, והיא המפתח לישועת ה’. העיסוק בתורה שבעל פה, שהיא היצירה הקדושה של עם ישראל וביטוי לפנימיות נשמתו, הוא הדרך לישועה שלמה[3].

פסקה חודרת באורות התורה (פרק ט פסקה ו), מחדדת נקודות חשובות ומאירה נתיבות ברעיון זה:

ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם הי’ מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז הי’ מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי’ נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה. אמנם כיון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי, ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם. ובחלוק המקצעות השונים בסדרי הלמוד, לפי התכונות הנפשיות השונות, יש מי שנטיתו חזקה לחכמות מיוחדות, שגם הוא צריך ללכת לפי נטיתו הפנימית, ויקבע עתים לתורה. וזה וזה יעלה בידו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכבר נסתפקו ה”תוספות ישנים” בשלהי יומא בזה, מה שיהיה עיקר וטפל, ובכלל הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד.

מי שמאלץ את עצמו להתגבר נגד טבעו, וללמוד את התורה בצורה המנוגדת לתכונת נפשו הפנימית, חוטא למטרת הלימוד. עליו לדעת כי גם אם יהיה מספיק עקשן כדי להתמיד בכך, הרי הוא מרחיק את עצמו ואת עם ישראל בכללו מלימוד תורה. עם זאת, צריך לדייק את הערך הזה. על מנת להיות אדם שמזהה באמת את נטייתו הפנימית, צריכות לבוא מידות חשובות כמו ‘מעורב בדעתו עם הבריות’, ענווה והיכולת לחיות חיים בתוך מסגרות.

נחתום בדברי הרב קוק באורות ארץ ישראל (ד):

אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ-לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ-ישראל. הופעות הקדש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקלפות מרובים. אמנם לפי גודל התשוקה והקשור של האדם לארץ ישראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דארץ ישראל החופף על כל מי שמצפה לראותה. (ישעיהו סו): “שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה”

 

תכניות המביאות ערך זה על שלל אורותיו לידי ביטוי בישיבה:

המאמרונים

ה”מאמרונים” הם מאמרים קצרים, שתלמידי הישיבה כותבים כפעמיים בשנה, ומוציאים אותם לאור בחוברת. בחוברת בא לידי ביטוי פרק זמן של לימוד בישיבה, והיא מתרכזת סביב המסכת הנלמדת בישיבה באותה עת, או סביב נושא אחר [לדוגמא – בחודש אלול סביב הלכות תשובה לרמב”ם, בשנת שמיטה סביב נושא השמיטה, בזמן חורף של עיסוק בדיני נזיקין סביב פרקי אבות וכדומה]. כולם בישיבה שותפים ל”מאמרונים”: כל תלמיד בוחר סוגיא אחת, הלכה אחת או נושא פנימי אחד בתוך הנושא הכללי שכל הישיבה עוסקת בו, מעיין בו, לומד את המפרשים ומחפש את מקורותיו ויסודותיו. אלו שדרכם לחדש מחדשים, אלו שדרכם לסכם מסכמים. ויחד יוצאים הדברים לאור.

רבני הישיבה מלווים את הכותבים – מדריכים אותם במהלך הלמידה, מסייעים להם בסדור הכתיבה ובליטוש הרעיונות.

במאמרונים באים לידי ביטוי ערכים מרכזיים שאנו מאמינים בהם:

  • א. לימוד תורה בחבורה. כל הישיבה מתחברת יחד, להאיר את הנושא מכל צדדיו בגווניהם השונים של הלומדים. על תלמוד תורה אמרו חז”ל: “אינם דומים מעטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה”.
  • ב. קצר ולעניין. הקיצור הוא דרכו של הירושלמי, תלמודה של ארץ ישראל. בארץ ישראל לא נדרשת אריכות יתירה בפלפולים ובסברות, כי אורה של הארץ מאיר ללומדים את המעמקים. הקיצור גם מכריח את הכותב לדייק ולתמצת את הדברים, להגדיר אותם בצורה מהירה וברורה.
  • ג. הכתיבה, לכל אחד מישראל. מצוה על כל יהודי ללמוד תורה, וחלק ממצוות לימוד התורה היא הכתיבה והיצירה והחידוש. יכולת זו לא נועדה למוכשרים במיוחד, אלא לכל אחד בסגנונו ובמעלתו.
  • ד. הליווי האישי. בליווי אישי של הר”ם לכל תלמיד סביב הנושא שעליו הוא כותב, מקנה הר”ם לתלמיד את יכולות הכתיבה והלמידה באופן שלא יכול להתקיים בשיעורים ובקבוצות.

סדנת כתיבה יוצרת 

סדנת ‘כתיבה יוצרת’ פונה יותר לצדדים הרחבים של החיים. כאשר החיים ממולאים בקודש, גם היצירה שבחול טהורה ונוקבת תהום. מתוך אמונה שהקב”ה מנהיג את העולם דרך הזמן ותכונותיו, נפתחת ‘כתיבה יוצרת’ בשיחה על ענייני השעה ופרשת שבוע, ובהמשך לדיון כותבים תלמידי הישיבה מפרי עטם בספרות ובשירה. בסיום הכתיבה נערך סבב, בו מקריאים חלק מהמשתתפים את יצירתם. נערך דיון הכולל את הצד הערכי עם הספרותי, בהנחיית ראש הישיבה.

זה המקום לעורר על החשיבות של המודעות אל הנפש. צריך לדעת, שאיננו רק חטיבה שכלית אובייקטיבית, יש בנו גם נפש יוצרת, הממלאת בחיים את הגווייה האנושית. חשוב לדעת איך לחוות את הנפש, לכוון אותה בשלמות ולעבוד בה את ה’. הכתיבה היא חלק חשוב בכלל זה. הכתיבה מצרפת ומזקקת את הרעיונות, הם מתבררים על ידה, ומתגלות זוויות חדשות. שפת הקודש מאירה את המחשכים בהגיות של אותיות קדושות, ולכן חשובה ההיכרות עם האזמל החד של הלשון העברית.

מתאים בהקשר זה להביא את שכתב הרב באורות הקודש (אוה”ק חלק א, עמ’ קסו):

“יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכוח אל הפועל, בלא שפתי רמיה, ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו, ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע.”

“לתקן מבפנים”

בעלון “לתקן מבפנים” מתפרסמים מאמרים פרי עטם של התלמידים, בענייני רוח דעה ומחשבה. העלון נוסד בישיבה לאור קריאתו של הרב קוק ליצור ספרות ישראלית חדשה. הרב אומר שמטרתה של הספרות החדשה תהיה לעסוק בתוכיות נשמתו של עם ישראל, במשמעות קיומו. ממילא כאשר נכיר את מעלתנו, יכירו גם אחרים את ערכנו ונהיה אור לעמים.

העיסוק בספרות חשוב מבחינה לאומית. משמעותו היא בעצם להפנות את הכוחות הגדולים אל הפנימיות, שמתוכה צומח הכל. לא לבזבזם בניסיון לדחוף את ההר – להכריח את המציאות בעולם להשתנות, מבלי להקשיב לתהליך האלוקי. על ידי העיסוק בהסתכלות פנימית העולם מתרומם, וראוי להתקדמות רוחנית שגם משנה את המציאות. כל זאת כמובן מבלי להתנתק בינתיים מההשתדלות המעשית לקיום החומרי של המדינה.


במקום סיכום:

את הפירות המתוקים שנבראו מהמפגש עם התורה ומהחידוש בה, נשתף עם כל ישראל כדי להגדיל את התורה בפועל. זו החשיבות הראשונה של כתיבת הדברים הנלמדים. אפילו כאשר אדם לא מחדש, גם אם הוא רק מסכם דברים ידועים, הוא מוסיף בכך אור לעם ישראל כי אין ספק שהוא כותב את זה בצורה מיוחדת שלא היה כותב כך חברו.

יתר על כן. הכותב מוכרח להגדיר את הדברים הנלמדים כדי לצמצם אותם לאותיות ולמילים, והדבר מביא אותו לדיוק גדול יותר. כאשר ניגשים לכתיבה שמים לב שיש לנו עוד הרבה מה להבין, ושהמושגים עוד מעורפלים. כשמושגי תורה מעורפלים, השגת האלוקות מוגבלת. והבירור שלהם מוליד אמונה גדולה.

גם זכותם של כל ישראל זוכה לו לאדם בכתיבתו, כיוון שמעתה הדברים לא מיועדים רק אליו אלא לכל בית המדרש הלאומי. וה’ חפץ שבבית המדרש יתגלו דברי תורה אמתיים. וודאי יהיה ה’ בעזרו של החפץ להגביר את כוחם של ישראל ברוח, ועל ידי הכתיבה יתחדשו לו דברים נפלאים.

ולסיום נביא שני מאורות גדולים – מאמר של הרב ישי מתוך “לתקן מבפנים” שנכתב לרגל ההוצאה הראשונה של העלון הנ”ל לאור, ו”קול קורא” של בוגרי הישיבה.


ימי שלטון העט •  הרב ישי ויצמן

“לא כן אחי, לא זו הדרך. לא נבקש כעת עדיין אסיפות כ”א ספרות נייסד, באזמל חד, חרב פיפיות, שגופו וראשו ושני חודיו הנם אותיות של שם מלא, נחתך את הבשר החי, אשר לא אבד את סגולתו הלבית להיות מתחלחל ומתפחד ומלא מורך”

(אגרות הראי”ה אגרת קפ”ד)

תחושת הצורך הגדול בהשפעת תורת אמת ויראת א-לקים אל סביבתנו מוכרת לנו היטב, אך עדיין יש מקום להרחיב את היריעה בדבר אופן ההשפעה. יש הטוענים שצריך לקבוע עובדות בשטח. בשביל שיבנה בית המקדש צריך פשוט לקחת אבנים ולבנותו, או עכ”פ להסתובב סביב מקומו. בשביל שנשלוט על חלקים נרחבים מארץ ישראל צריך פשוט להתישב שם, וכן הלאה.

אולם נראה שמתוך דברי תורתו של אדמו”ר הרב זצ”ל ניתן לדלות דרך נוספת להשפיע ולבנות. בכמה מקומות מלמדנו הרב זצ”ל שעיקר עבודתנו אינה בעצם המטרה אליה אנו שואפים, אלא אנו צריכים לעסוק באמצעים להשגת המטרות, והמטרות יושגו מאליהן, ממילא. כך כותב הרב בענין תנועת “דגל ירושלים” ששמה לה למטרה להרים את קרן הקודש של תחיתנו הלאומית (אגרות הראי”ה, איגרת תתקכ”ד):

“…אין אני מתכוון בתוכן הפוליטי שלנו פעולות פוליטיות ממש להתיצב לפני הממשלות… כי אם להשתדל באגיטציה [=תעמולה] תדירית להסביר לפני העולם הפנימי וגם החיצון, שהרעיון הכללי של האומה הוא לשוב לא”י, בתור אותה האומה הא-להית המתוארה בתורה ובנביאים, ולא נשתנה ולא ישתנה רוחה לעולמים… וכאשר ירבו לנו הסברות רבות כאלה ע”י תכסיסים ספרותיים, יכנסו בודאי באזניהם ולבם של גדולי האומות… וזהו היסוד של המבוקש הפוליטי בדגל ירושלים. מובן הדבר שאחרי שיתפרסם הדבר בעולם החיצוני, יוכל להיות שתהיה התביעה ג”כ מצד העמים לבוא בדברים עם הסתדרותנו, אבל אנו לא נרדוף אחר זה, כי אין אנו מבקשים את אמוצנו מחוץ למחנה ישראל, ולא ע”י אמצעים חיצוניים, כ”א את תוכיותה של נשמת האומה אנו דורשים לעורר, וכל כבודנו הוא פנימה, ומה שיהיה מושפע ממנו כלפי חוץ אינו אלא דבר מסתעף הבא מאליו…”

ועוד ממעייני האגרות (איגרת תקל”ד):

“כבר הגיע הזמן להכריז ש”אגודת ישראל” מוכרחת לקחת לה למטרה את התלמוד של כל האוצרות הרוחניים האצורים בכל פזורי ישראל… וממילא יתפנה דרך של כיוון המעשים ע”פ התמצית הכללית של כל הרוחות המתאחדים”.

כך היא הדרך של נאמני “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”. והכל מתוך הבנה כי מה שמעכב את הופעת השכינה בארץ אינו חסרון אבנים מתאימות לבנין המקדש וכד’, כי אם רוח האומה שאיננה מרוממת מספיק ואינה תובעת דיו את הופעת השכינה בתוכה. נראה שעקרון זה נוגע למאמר חז”ל שמשיח בא בהסח הדעת (סנהדרין דף צ”ז). תפקידנו בעולם הוא ליצור את הכלים, וה’ ייתן הטוב בעת שאנו נכין את הכלים היטב. מתי נגיע למדה זו, אין אנו יודעים, ואין תפקידנו לדעת. כיון שאין תפקידנו לדאוג לאור עצמו כי אם להכין את כליו, בא האור בהיסח הדעת. בהרבה מקומות קורא הרב זצ”ל להניף את העט וליצור ספרות יצירתית ופורה, עד כדי הביטוי המכנה את ימינו: “ימי שלטון העט” (אגרת תר”ב). זו אחת הדרכים החשובות “לתקן מבפנים”, ולהפיח רוח חיה בקרב אומתנו האהובה. ובכלל, העסק בתלמוד מביא לידי תוצאות במעשה. העסק בחזון הופך אותו למציאות. יהי רצון שנזכה להיות בשלטון (העט).

האידיאל מתעצם כאשר הוא מופיע לאחר שנות הלימוד בישיבה, מתוך חפץ ליבם של הבוגרים. בהקשר זה, ניתן ללמוד המון מדוגמא חיה לדבר. “קול קורא” המובא להלן ואשר הופץ במייל ביוזמת קבוצה מהבוגרים:

קול קורא

לכתיבת מאמרים לכתב העת הראשון של בוגרי ישיבת הסדר חולון לדורותיהם

לפני כשבוע וחצי נפגשנו, מחזור ד’ לישיבת ההסדר חולון לערב לימוד בביתו של אריאל לוי. לאחר הלימוד דנו בענייני לימוד התורה במהלכם השוטף של החיים, וזיהינו צורך אמתי של האנשים לשלב לימוד תורה משמעותי גם בחיי היום יום, וכך לממש את ערכי תורת ארץ ישראל אשר אינה נבדלת מן החיים אלא שלובה ואחוזה בהם. אולם, למרות צורך עמוק זה, ראינו שקשה מאוד הדבר בידינו. לכן, לאחר דיונים והיוועצויות, חשבנו והעלנו הצעה, להוציא כתב עת המכיל מאמרים פרי עטם של בוגרי הישיבה. אנו מאמינים כי משימת הכתיבה תעודד אותנו לריכוז ולהתמדה בלימוד רציני ומעמיק בסוגיה הנלמדת. לימוד אמתי יש בו מן היצירה, והחידוש בתורה יהיה כמים לנפש צמאה. כמובן שיהיה סיפוק רב בידינו לראות בסוף השנה את כתב העת ואת המאמרים פרי ידינו כרוכים ואסופים לתורה גדולה ומיוחדת.
כתב העת יפורסם באינטרנט, ומטרתו העיקרית היא קודם כל לעודד את בוגרי הישיבה ללמוד ולכתוב. בנוסף, כתב העת יופץ בינינו כדי שנוכל לעיין וללמוד גם מתורתם של אחרים. קהל היעד העיקרי הוא אנחנו, הבוגרים, אך אם הדברים יופצו ויגיעו לעוד אנשים, מה טוב.
חשבנו שראוי כי כתב העת יתרכז ביד החזקה לרמב”ם, שהרי מטרת הרמב”ם בחיבורו הייתה להקיף את התורה כולה. נתחיל בתחילת היד החזקה, בספר המדע, ובתקווה שיצאו עוד גיליונות, וכך להקיף כמה שיותר מן הרמב”ם, ומן התורה בכלל. לכן, נבקש שעיקר המאמרים יעסקו בפרקים א-ג בהלכות תלמוד תורה לרמב”ם (אמנם זו לא ההתחלה, אך חשבנו שהלכות יסודי תורה והלכות דעות לא מתאימים כרגע לפורמט זה). אפשר לבחור הלכה מתוך פרקים אלו ולעסוק בה, או לזהות נושא המופיע בפרקים ולעסוק בו עיסוק רחב יותר. בנוסף, יהיה גם מקום למאמרים על נושאים כלליים (הלכה, אמונה, מחשבה, תנ”ך וכדומה), כל אדם והנושא הקשור לליבו.
אפשר לכתוב מאמר אחד העוסק ברמב”ם ומאמר אחד בנושא כללי, אך לא שניים ברמב”ם או שניים בנושא כללי. בכלל, נבקש שלא יכתבו יותר משני מאמרים לאדם.
על מנת שנוכל לעמוד ולהתארגן כראוי להוצאת כתב העת עד סוף השנה, נשמח אם תשלחו לנו, למייל זה, את הנושאים בהם אתם מבקשים לעסוק עד יום חמישי, ראש חודש כסלו ה’תשע”ז, (1.12.2016).
נשמח מאוד לראות כמה שיותר מאתנו שכותבים ומשתתפים ותורמים לכתב העת. במת הכתיבה פתוחה גם לנשות הבוגרים, אם תרצנה לכתוב גם כן. כמו שכתבנו למעלה, מטרת כתב העת היא קודם כל בשביל לעודד אותנו ללמוד ולכתוב ולחדש בתורה.
לפניות, שאלות ובקשות ניתן לפנות ל:
אריאל לוי, דוד פוקס ותומר זקס.

[1] מדרשי חז”ל אלה אינם כפשוטם, שהרי לארץ ולירח אין יצר הרע, אלא באים ללמד שמהות החטא, שהיא עזיבת היעוד הפנימי, מושרשת בכלל הבריאה.

[2] פירוש נוסף לדברים אלו של הרב קוק: “וקל וחומר שאין אתה” – כאשר האדם איננו מקשיב לנפשו ומאבד את ה’אני’ שלו, הוא איננו שומע את דבר ה’ – “אין הוא”, וקל וחומר שאין האדם מסוגל להתייחס אל הקב”ה כאל נוכח – לומר בכוונה “ברוך אתה”, הוא אמנם מאמין בקב”ה אך הקב”ה איננו נוכח בחיים שלו ובתחושות שלו.

[3] על פי דברי הזהר

שיעורים נוספים