“כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ” (דברים ל, יא-יד)
במבט ראשון נראים דברי התורה הללו מעט מוגזמים – האם התורה כל כך קלה לקיימה? האם לא מוטל עלינו לעמול ביגיעה רבה ומפרכת על מנת לזכות להבין את דברי התורה? האם אין לנו התמודדות יום יומית עם היצרים הארציים שלנו, המונעים אותנו מלעשות רצון ה’?
שתי גישות אנו מוצאים במפרשים בביאורם לפסוקים אלו. רש”י אומר על פסוק יד – “כי קרוב אליך – התורה נתנה לכם בכתב ובע”פ”, ומבואר בדבריו שכוונת הפסוקים לומר שכל התורה כולה, כלליה ופרטיה ודקדוקיה, שניתנו לכם בכתב ובעל פה, הם כולם מוגדרים תחת הכותרת של “קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו” – וזוהי אמירה גורפת שכפי שהזכרנו נראית במבט ראשון מוגזמת ומפליגה. אך אם נתבונן לעומק, ניתן לומר שפירוש הפסוקים כך הוא: התורה איננה דבר חיצוני לאדם, דרישה שהאדם יהיה מלאך, או שיגיע לאיזו שלימות שאיננה לפי טבעו. התורה קרובה אליך, היא טבעית לך – “בפיך ובלבבך לעשותו”, נשמתך נוצרה מתאימה לתורה, והתורה היא הדרך הישרה והמתוקנת לחיות את חייך. זה לא אומר שדרישותיה של התורה קלות להשגה ולביצוע, אך לכל הפחות זה טבעי ונכון לנו. ר’ זושא מאניפולי היה נוהג לומר שבעולם העליון לא ישאלו אותו מדוע לא היה משה רבינו, אלא ישאלו אותו מדוע לא היה זושא… האדם איננו נתבע לחקות איזו דמות מושלמת ובלתי מושגת, אלא למצוא ולבטא את האני הפנימי שלו בצורה שלמה.
לעומת רש”י כותב הרמב”ן כך: “כי המצוה הזאת – על כל התורה כולה. והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א) “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום”, אבל “המצוה הזאת” על התשובה הנזכרת”. ביאור הדברים: הרמב”ן מודה שלשון התורה “המצווה הזאת” יכולה להתבאר על כל התורה כולה, וכך היא מתבארת במקום אחר. אך כאן “המצווה הזאת” מתייחסת למצוות התשובה, שנזכרה קודם לכן בפסוקים – “ושבת עד ה’ אלקיך”; “ואתה תשובה ושמעת בקול ה’ ועשית את כל מצוותיו”; “כי תשוב אל ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך”. מוסיף הרמב”ן ומבאר: “והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה’ ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום” – מצוות התשובה היא הקרובה אליך בכל עת ובכל שעה. אינך צריך לממון ולא לזמן, לא לספרים ולא לאנשים אחרים שיסייעו לך – בכל רגע נתון ובכל מקום ניתן להרהר בתשובה.
קרובים הדברים ללשונו של הרב קוק זצ”ל בפתיחתו לאורות התשובה: “התשובה… היא מצוות ה’ שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין אל הפועל במלואה בעולם ובחיים”. לעיתים אנחנו נרתעים מלעשות תשובה, מתוך תחושה מוטעית שאין זה ביכולתנו – וכי אנחנו מסוגלים לתקן את כל הפגמים שבנו? וכי אנחנו מסוגלים להתגבר לחלוטין על יצר זה או אחר, או להתנער לנצח מכישלון זה או אחר? במיוחד בפרוס עלינו חדש אלול בכל שנה אנחנו מסתכלים על עצמנו, עורכים את חשבון הנפש, ומוצאים את עצמנו מלאים פצע וחבורה ומכה טרייה, אנו בושים ונכלמים להרים פנינו אל ריבונו של עולם, וממילא אנו מרגישים שאין לנו סיכוי לתקן את אשר עיוותנו.
פסוקים אלו בפרשת השבוע, שתמיד אנו קוראים אותם לקראת הימים הנוראים, מלמדים אותנו שלא כך הם פני הדברים. “כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו” – התשובה היא מצווה קלה שבקלות, כל הרהור תשובה יקר בעיני הקב”ה. גם הקב”ה יודע מחשבותינו, ויודע ש”אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”, ועל כן אין הוא מצפה מאיתנו להיות מושלמים ללא חטא וללא פגם; אנו נתבעים לשאוף כל חיינו אל השלמות – זוהי השלמות המקסימלית שאפשר להגיע אליה בעולם הזה. ממילא השלמות המקסימלית שאפשר לשאוף אליה ברגע מסויים, היא לשאוף באותו רגע לשלמות מוחלטת – אף שאני רחוק ממנה מאד, עצם השאיפה היא מה שנדרש ממני, ולכן כרגע, בעת הרהור התשובה, הרי שאני מושלם ככל שניתן להיות בעולם הזה.
אחד הביטויים החריפים לעניין זה מופיע בגמרא מסכת קידושין (דף מט עמוד ב): הגמרא דנה באדם האומר לאשה “הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור”, ולמסקנת הגמרא אפילו אם ידוע לנו שהאדם המקדש הוא רשע גמור, האשה אכן מוגדרת כמקודשת, “שמא עשה תשובה” – ניתן ללמוד מכאן שאף רשע גמור,כאשר הוא מהרהר רגע אחד בתשובה שלמה, הרי הוא הופך מייד לצדיק גמור.