את הפסוק “בצדק תשפוט עמיתך”, המופיע בפרשתנו (ויקרא יט, טו) מזכיר הרמב”ם בספר המצוות: “והמצוה הקע”ז היא שנצטוו הדיינים להשוות בין בעלי דינין, ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם. והוא אמרו יתעלה: בצדק תשפוט עמיתך. ובא הפירוש בספרא (פרק ד אות ד, וגמרא שבועות דף ל עמוד א) שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וזאת אחת מן הכוונות שכולל עליהם הצווי הזה. ובו גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו ושישבית הריב שבין הבעלי דינים. ובביאור אמרו (גמרא סנהדרין דף ג עמוד א) אחד דן את חבירו דבר תורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. ויש בו עוד שראוי לדון את חברו לכף זכות (שבועות וספרא שם) ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד”.
יש כאן תופעה ייחודית שראוי לעמוד עליה – הרמב”ם מזכיר שלשה עניינים שונים, שכולם נלמדים מהפסוק “בצדק תשפוט עמיתך”, וכולם יחד נכללים באותה המצווה: החלק הראשון הוא לכאורה קרוב יותר לפירוש הפשוט של הפסוק – כאשר אתה שופט בבית הדין עליך לשפוט בצדק. החלק השני אף הוא קרוב לפירוש הפסוק, אך יחד עם זאת הוא חדשני בתפיסה הרוחנית החינוכית שמתגלה בו: כל אדם מישראל הוא שופט בכוח, כל איש צריך לראות עצמו אחראי לתיקון הצדק החברתי – הרמב”ם מדגיש שלא מדובר כאן רק במסירת נתונים יבשים, ללמד את בעלי הדינים מהי ההלכה על פי התורה, אלא גם “שישבית הריב שבין הבעלי דינים”. החלק השלישי, שנראה לכאורה תלוש גם מפירוש פשט הפסוק, וגם שונה מבחינה עניינית באופן מהותי משני החלקים הראשונים, הוא הציווי לדון את חברו לכף זכות.
ניתן לומר שכל אחד משלשת חלקי המצווה נרמז במילה אחרת בפסוק: החלק הראשון מודגש במילה ‘בצדק’ – עיקר החידוש בחלק זה הוא לא עצם המחוייבות של הדיין לשפוט, אלא מחוייבותו לצדק וליושר, ולחתירה לשוויון הזדמנויות לשני צדדי הוויכוח.
החלק השני מתבטא באופן מיוחד במילה ‘תשפוט’ – יש לך ציווי לשפוט! אל תפעל מתוך תפיסה של ‘ראש קטן’, ואל תתחבא מאחורי הטענות שאתה רק בורג קטן בחברה, ושיש מוסדות שזה תפקידם… האחריות הרוחנית לכל מה שקורה בעם ישראל מוטלת בראש ובראשונה עליך. כמובן, יש מוסדות שיפוטיים שתפקידם לשפוט, יש ביטוח לאומי שידאג לעניים, יש צבא שיגן על הביטחון, יש רשויות אזוריות שינקו את הזבל של התושבים – אבל מהו החלק שלך בכל זה? האם די בכך שאתה משלם מיסים ומממן את המוסדות הללו? התורה מלמדת אותנו שאין זה מספיק. כל אדם צריך לחוש את המחוייבות שלו לתיקון החברה ולהבאת שלום בין אדם לחברו, ולהיות ‘ראש גדול’ – לקחת אחריות גם על עצמו וגם על העולם הסובב אותו.
על החלק השלישי ניתן לומר שהוא נובע מתוך תחושת ‘עמיתך’ – כאשר אתה מתבונן גם על הזולת כעל עמיתך, כעל רע וחבר, שהוא גם שותף איתך באותה שליחות של תיקון עולם, ממילא אתה דן אותו לכף זכות. ממילא אתה רואה את הצדדים החיוביים באישיותו ובמעשיו, ורואה גם את החלקים הטובים פחות בפרופורציה הנכונה. חשוב להדגיש – לא מדובר כאן על התעלמות מהמציאות, אלא על ראיית הצד החיובי [=כף הזכות] שבכל אדם. בפסוק זה אנו למדים באופן מיוחד שזוהי הראייה היותר נכונה ואמיתית – “בצדק תשפוט עמיתך”, זהו הצדק והיושר, לדון את חברך לטובה. ולא פחות מכך, עלינו לדון לטובה את עצמנו, את מדינתנו – מדינת ישראל, את עם ישראל, ומתוך כך נזכה בע”ה שיתקיים בנו שכל הדן את חברו לכף זכות דנין אותו לזכות.