ב”ק דף כא – כיצד משלמת מה שנהנית? , ט"ו כסלו התשע"ז, הרב ישי ויצמן

דף יט ע”ב (במשנה):

כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה. הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות. אכלה כסות או כלים – משלם חצי נזק. במה דברים אמורים – ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים – פטור. ואם נהנית – משלמת מה שנהנית.

מפרשי הגמרא דנו מה משלמת – עידית, בינונית או זיבורית.

וכך כתב הקצות 1 : “ונראה דאע”ג דאבות נזיקין משלמים ממיטב, זה דינו בזיבורית”. הקצות סובר שלבהמה שנהנית יש דין של בעל חוב. דינו המקורי של בעל חוב הוא בזיבורית, ורק חכמים הם אלה שתיקנו לו בבינונית כדי שלא לנעול דלת בפני לווים. לפיכך, כיון שכאן הבהמה אכלה בניגוד לרצונו של בעל הפירות, הרי שאין כאן חשש לנעילת דלת, מחמת שהחוב בא בעל כורחם של הצדדים. על כן חזר הדין המקורי של בעל חוב לשלם בזיבורית.

מילואי החושן על הקצות מפנה לשו”ת הרשב”א, אשר נשאל שאלה זו בכיוון אחר: האם עליה לשלם בעידית או בבינונית. על הזיבורית השואל אפילו לא מתלבט. צדדי השאלה הם שבנזיקין אמר רבי שמעון שחייבה התורה לשלם בעידית מפני הגזלנים והחמסנים, כלומר שלא יאמר אדם החפץ בנכסי חבירו, אבוא ואלווה לו כסף, וכשלא יהיה לו מה להחזיר אגבה ממנו בעל כורחו את נכסיו. על כן במקרה זה שאין חשש למחשבה מוקדמת של גזילה וחמס, כיון שהאכילה נעשתה בעל כורחם של הצדדים, לא יחול טעם זה ולכן ישלם בבינונית.

הרשב”א בתשובתו אומר חד משמעית שהתשלום הוא בבינונית, אך לא מטעמו של השואל. הרשב”א מסביר כי אפילו חצי נזק לא משלם מן העלייה, וק”ו מה שנהנית. אמנם מה שנהנית יכול להיות שווה יותר מחצי נזק, אולם הק”ו מסתמך על כך שבחצי נזק התשלומים הם משום נזק, ואילו בתשלומי מה שנהנית “אין זה בכלל נזיקין, שברחבה אינו נחשב כמזיק” – אלא כבעל חוב, באופן שפירותיו של זה בבטן פרתו של זה, ועל כן חייב. הרשב”א דוחה את טעמו של השואל בכך ש”משום הגזלנים והחמסנים” אינו כלל גורף לכל המשלם מן העלייה. שהרי לעולם השן אינה מתכוונת להזיק, ואעפ”כ משלם מן העלייה. נראה להרחיב שהגזלנים והחמסנים הם לא סיבה, אלא סימן המצביע על כך שראוי למציאות של נזיקין להיות משתלמת מן העלייה. הרשב”א לא מתלבט כלל על זיבורית, כיון שהמשנה אמרה “בעל חוב בבינונית”, ואין לחלק.

החזו”א מסביר שהסיבה שלא משלמת מזיבורית היא שלא פלוג רבנן לעניין בעל חוב בבינונית. נראה לומר ביסוד הדברים, שזה שיש צורך לא לנעול דלת בפני לווין מגלה לנו שכל המציאות של בעל חוב מתאימה לבינונית במהותה הפנימית. דומים הדברים למה שאמר הרשב”א לעיל לעניין טעם “הגזלנים והחמסנים” לעידית בנזקין מהתורה.

האור שמח חוכך בדברי הקצות. הוא מתלבט על דברי הרשב”א שאמר שנהנית ברחבה אינה נחשבת כנזיקין, ושואל מניין לו זאת. הוא מביא ראיה אפשרית מסוגיית “זה נהנה וזה לא חסר”, שם מוכיח רמי בר חמא שבמקרה של “זה נהנה וזה לא חסר” חייב, שהרי כתוב במפורש במשנה “ואם נהנית משלמת מה שנהנית”, והדר בחצר חבירו נהנה מכך. מדברי רמי בר חמא עולה שהחיוב במשלמת מה שנהנית איננו משום נזקין אלא כבעל חוב. לעומת זאת רבא חולק עליו שם ואומר שאי אפשר ללמוד ממשלמת מה שנהנית כיון ששם “זה נהנה וזה חסר” – בעל הפירות מפסיד את פירותיו. על כן לרבא החיוב הוא משום נזיקין 2. אך האור שמח כותב שראיה זו אינה מכרעת ונשאר בצ”ע.

השאלה אם תשלומי “מה שנהנית” הם דמי נזקין או דמי הנאה תלויה קצת במחלוקת של רבה ורבא בדף הקודם אם משלמת דמי עמיר – ההנאה, או דמי שעורים בזול – תשלומי נזיקין, שההנאה היא זו שמגדירה את הגבולות שלהם.

הבבלי והירושלמי לעניין תשלומי עידית, בינונית וזיבורית

בבבלי מובא שרבי שמעון דריש טעמא דקרא, שסיבת תשלום עידית בנזקין היא מפני הגזלנים ומפני החמסנים, כמו שביארנו למעלה. אך בירושלמי בגיטין נאמר שתשלום עידית אינו מן התורה, אלא מן התקנה. עיקר ההבדל בין הבבלי והירושלמי לעניין זה הוא שלירושלמי גם במטלטלים יש דין עידית. “מה קרקעו בעידית אף משכונו בעידית”. דעה כזו מצינו גם בבבלי בשם רבא, שאומר “כל דיהיב ליה ממיטב ליתיב ליה”.

לעניין דין “בעל חוב בבינונית” לומד רבי סימאי בירושלמי: “והאיש – זה שליח בית דין”. כלומר, אם הלווה היה בוחר מהיכן להחזיר את החוב היה מוציא את הזיבורית, ואם המלווה היה בוחר מהיכן להחזיר את החוב, היה מוציא את העידית. על כן ציוותה התורה שיהיה בדבר מיצוע, ויגבה מהבינונית, כפי שהיה שליח בית דין מוציא אילו הוא היה מוציא.

רבי ישמעאל לא לומד מהמילה “והאיש” לבדה, אלא ע”פ הפשט “והאיש אשר אתה נושה בו – הלווה”.

  1. ראיתי פעם באיזה ספר ששואל במה זכה הקצות שספרו התפרסם בכל קהילות ישראל? אם תאמר מפני שהיה חריף, הרי הרבה חריפים היו להם לישראל. ושם כותב, שהסיבה היא שהקצות היה עושה תשובה לפני הלימוד. לכן זכה שספרו התפרסם בכל ישראל. נפק”מ לעשיית תשובה לפני הלימוד
  2. נראה ביסוד שיטת רבא, שהעובדה שיש חיסרון מאפשר את החיוב על ההנאה. ההנאה מעוררת את צד החיסרון שיש בדבר, וכך נוצר דין נזקין כהה, סניף של תשלומי נזק. שהרי החיסרון לבד לא מחייב כיון שהוא ברה”ר, ורק ההנאה המצטרפת אליו יוצרת זיקה בין המזיק לניזק. במקומות שונים מצינו שהנאה יוצרת גדר ממוני, כמו למשל באומנים הנחשבים שומרי שכר על ההנאה שיש להם (עיין ב”מ פ ע”ב).

שיעורים נוספים