סוגיית הגמרא (כא ע”א):
כיצד משלמת מה שנהנית וכו’. אמר רב: ובמחזרת, ושמואל אמר: אפילו מחזרת נמי פטור. ולשמואל, היכי משכחת לה דמחייב? כגון דשבקתה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה. ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשה, מחזרת – רב אמר: חייבת, ושמואל אמר: פטורה. ולשמואל, משלמת מה שהזיקה, היכי משכחת לה דמחייבא? כגון דשבקה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה. מתיב רב נחמן בר יצחק: מפתח החנות – משלמת מה שנהנית, היכי משכחת לה? פשיטא במחזרת וקאמר (מר): מה שנהנית, מה שנהנית אין, מה שהזיקה לא! הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: דקיימא בקרן זוית.
וברש”י שם:
אמר רב ובמחזרת – ראשה מרחבה לצידה של רחבה ואכלה פירות קתני מתניתין דמשלמת מה שהזיקה אף על גב דכולה קיימא ברחבה. פטורה – הואיל וגוף הבהמה קאי ברחבה דאורחה הוא להחזיר ראשה ושן ברה”ר היא. וקמה בצידי רחבה – שאין דרך שוורים ללכת שם הלכך לאו כר”ה דמי. באפי נפשה – לאו אמתניתין. מחזרת – שהחזירה ראשה ואכלה בצידי רחבה. פשיטא במחזרת – דהא פתח חנות בתוך הרחבה ליכא ולא משכחת לה אלא במחזרת וקתני מה שנהנית כו’. דקיימא – חנות בקרן זוית כגון מבוי קטן הכלה במבוי גדול וקיימא חנות בראש מבוי קטן ומשוך קצת כלפי פנים וכשנכנסה בהמה ממבוי גדול לקטן פגעה בפירות מיד דרך הלוכה דלאו מחזרת היא.
וברש”י על המשנה:
כיצד השן מועדת – ומשני לאכול את הראוי לה. משלמת ח”נ – דמשונה היא. אבל ברה”ר פטור – דבעינן ובער בשדה אחר ואכסות וכלים נמי פטור בגמרא מפרש לה. מה שנהנית – לאו תשלומין מעליא נינהו כדמפרש בגמ’. מצדי הרחוב משלמת מה שהזיקה – כדין קרן תם חצי נזק ומועד נזק שלם ובגמ’ מפרש לה.
בין רב לשמואל
נראה בפשטות שרב שם את הדגש על ראשה של הבהמה, בחינת דברי הבעש”ט “מקום שמחשבותיו של אדם נמצאות שם הוא”, ושמואל שם את הדגש על גופה של הבהמה הניצב ברחבה עצמה. דבר זה בולט ברש”י אשר תולה את הפטור בגופה של הבהמה. לכן רב מחייב כאשר הפנתה את ראשה בלבד לצידי הרחבה, ושמואל מחייב רק כאשר הבהמה עומדת עם כל גופה בצידי הרחבה.
רש”י במשנה מסביר שבהמה שאוכלת מצידי הרחבה זה דבר משונה ועל כן חייבת משום קרן. לפי הדברים הללו נראה שהמחלוקת בין רב לשמואל היא האם החזרת הראש לצידי הרחבה היא דבר משונה (רב) או שזה אורחיה (שמואל).
שתי האפשרויות הללו להסביר את שורש מחלוקתם של רב ושמואל מתאימות לשתי הלישנות המופיעות בגמרא בקשר למחלוקתם. ע”פ הלישנא הראשונה, חלקו רב ושמואל ביחס למשנה, על מה היא מדברת, ולפי רש”י שהמשנה מחייבת משום קרן ניתן להבין שמחלוקתם היא האם מחזרת היא משונה או לא. לפי רב היא משונה ולכן הוא מבין שהמשנה מדברת על מחזרת, ולפי שמואל היא לא משונה ועל כן מעמיד את המשנה בציור אחר. ע”פ הלישנא השנייה, חלקו רב ושמואל ללא קשר למשנה בדין “מחזרת”, ולכך מתאים החילוק הראשון שהבחין בין מתן דגש על הראש לבין מתן דגש על הגוף.
נראה ששתי האפשרויות קשורות זו לזו. לפי שמואל ראשה של הבהמה טפל לגופה, ועל כן אנו מבינים שהפניית הראש של הבהמה הייתה אינסטינקטיבית וטבעית בדומה להתנהגות גופה. רב לא מקבל את זה שראשה של הבהמה טפל לגופה, ואם כן הפניית הראש אל צידי הרחבה מבטאת את הצד העצמאי בראש, שמחשב את פעולותיו. התנהגות זו היא שינוי המחייבת בדין קרן.
בירושלמי מובאת רק דעת רב. דבר זה מצביע על מחלוקת תלמודים, שהרי הלכה כשמואל בדיני ולכן בבבלי פוסקים כמותו, ואילו בירושלמי רק רב מופיע. המיוחד הוא שגם דעת רב מובאת בלשון אחרת: “עיקמה צווארה ואכלה משלמת מה שהזיקה”. “הפני משה” מפרש שהדברים נאמרו ביחס ללשון המשנה, שעיקמה ו”אכלה בצידי הרחבה”. אך אין הכרח לפרש כך, וייתכן שרב מתכוון שבכל מקום ברה”ר חייבת כאשר עקמה צווארה. דברים אלה מתאימים לשיטת רש”י שחייבת משום קרן, משום שהלשון “עיקמה” מבטאת שינוי ואף חכמה ועורמה (בארמית – עקימו).
בהמשך מקשה הירושלמי מדברי המשנה, “אכלה מפתח החנות משלמת מה שנהנית” – והרי מפתח החנות אינה יכולה לאכול מבלי לעקם את ראשה ואם כן הייתה צריכה לשלם מה שהזיקה, כקרן. ומתרץ הירושלמי, שדברי המשנה אמורים בחמור הנושא על גביו גדיים אשר ראשם מופנה באופן טבעי כלפי פתח החנות, ואוכלים משם בלי לעקם את ראשם.
יש דיון האם הגדיים המורכבים על גבי החמור הם הסיטואציה בה תיתכן אכילה טבעית מפתח החנות, ועל כן הם הסיבה לכך שמשלם מה שנהנית, או שמא הם סימן שפתח החנות הוא מקום שבו עלול לקרות כך ולכן תמיד משלמת בו מה שנהנית. הנפק”מ תהיה אם מדובר רק במקרה זה של חמור וגדיים, או שמתוך שעלול לקרות כך – המקום עצמו הוא כזה שלא צריך הניזק להניח בו פירותיו ועל כן פטור תמיד.
הרשב”א כתב בעניין זה כשיטה הראשונה, שאם החמור אכל הוא חייב ואילו רק הגדיים פטורים. דברי הרשב”א מזכירים את מחלוקתם של אילפא ור’ אושעיא, שגב הבהמה הוא כחצר הניזק, והדיון ביניהם היה אם צריך ממש “קפיצה” או פשיטת צוואר כדי לגלות את צד רשות הניזק שבגב הבהמה, או שגם בלי שום מעשה גב הבהמה הוא חצר הניזק. כאשר הבהמה ברשות הרבים, גב הבהמה הוא מיצוע בין רשות הניזק לרה”ר.
ה”מראה פנים” כתב בעניין זה כשיטה השנייה, ומקור לדבריו בתוס’ דף כא ע”א ד”ה “ובמחזרת”, שכתב בשם ר”י שהחילוק בין רב לבין שמואל הוא כדלהלן: צידי הרחבה נחשבים כחצר הניזק, והמחלוקת בין רב לבין שמואל היא האם היכולת לאכול משם ע”י החזרת הראש היא סימן לכך שתכונת חצר הניזק מתרחבת אף אל המקום בו עומדת הבהמה או לא. בדומה לתוס’ שמפרש בבבלי את החזרת הראש כסימן המעיד על המקום, מפרש ה”מראה פנים” בירושלמי את הגדיים האוכלים מפתח החנות כסימן המעיד על המקום.
נראה שיש לחשוב בכיוון הבא: רב הוא במקור מארץ ישראל, ובדרכו הפנימית קשור להסתכלות על המציאות דרך הראש, ומתאים הדבר לכך שהירושלמי מביא את דבריו בלבד. שמואל, מסטרא דשמאלא, בוחן את הדברים באופן בו הם באים לידי ביטוי בגוף.
פסיקת ההלכה
הרא”ש כותב שהלכה כשמואל אף שזו לישנא קמא, כיון שהלכה כמותו בדיני. כך גם פסקו הרמב”ם והרי”ף.
דרכו של השו”ע להעתיק את הרמב”ם אא”כ יש לו סיבה טובה לשנות מדבריו. ההשוואה בין דבריהם היא דרך חשובה בעיון. ובסוגייתנו?
רמב”ם הלכות נזקי ממון ג,ט:
בהמה שאכלה מתוך הרחבה בין דרך הליכתה בין שעמדה ואכלה משלם מה שנהנית, ואפילו חזרה על צידי הרחבה ואכלה מהן, אבל אם הניחה את הרחבה והלכה ועמדה בצדי הרחבה ואכלה משלם מה שהזיקה, אכלה מפתח החנות משלם מה שנהנית, מתוך החנות משלם מה שהזיקה.
טור חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצא, ה:
היו הפירות מונחין בצידי רחבה והיא בתוך הרחבה אף על פי שאינה יכולה ליטלם אא”כ תחזיר ראשה לצידי רחבה והחזירה ראשה ונטלתם ואכלתם ברחבה בין דרך הליכתה בין שעמדה שם ואכלתם אינה משלמת אלא מה שנהנית אבל יצאה מן הרחבה לצידי רחבה ולקחתם שם ואכלתם שם משלם כל מה שהזיקה אכלה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה:
שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצא, ט:
היו הפירות מונחים בצידי רחבה והיא בתוך הרחבה, והחזירה ראשה לצידי רחבה ואכלה מהן, אינו משלם אלא מה שנהנית; דכיון דגופה ברשות הרבים, הוי ליה שן ברשות הרבים. אבל אם יצאה מרחבה לצידי רחבה ואכלה שם, משלם מה שהזיקה. אכלה מפתח החנות, אינו משלם אלא מה שנהנית. מתוך החנות, משלם מה שהזיקה.
ראשית כל אנו רואים שהשו”ע בחר לאחוז בלשון הטור בהלכה זו. אולם משפט אחד הוא משנה מהטור, והוא הטעם לדין. ניכר כי הטור מדגיש את מקום אכילת הפירות, ולא את מעשה לקיחתם. זוהי הסיבה של הטור לפסוק שפטור – שהאכילה נעשתה ברה”ר. השו”ע משנה דבר זה ותחת זאת מתבטא כמעט בלשונו של רש”י.
רש”י: “פטורה – הואיל וגוף הבהמה קאי ברחבה דאורחה הוא להחזיר ראשה ושן ברה”ר היא“.
ושו”ע: “דכיון דגופה ברשות הרבים, הוי ליה שן ברשות הרבים“.
אכן המעיין בבית יוסף ימצא כי גם שם מביא את לשון רש”י במלואה.
בכל זאת, הבדל ישנו בין השו”ע לרש”י. רש”י הוסיף עוד כמה מילים שלא הוכנסו לשו”ע – “דאורחה הוא להחזיר ראשה”. דברי רש”י הללו מזכירים את דברי הרי”ף בתחילת המסכת, ששן ורגל פטורים ברה”ר “כיון דאורחייהו הוא”. הרא”ש שם שאל על הרי”ף, מדוע להביא טעם כאשר יש פסוק מפורש? ודיברנו על כך שהרי”ף כתב טעם זה על מנת להגדיר מתי זה נקרא רה”ר. אצל רש”י א”כ, ישנו צירוף של מיקום הבהמה ברה”ר יחד עם העובדה שדרכה להחזיר את ראשה לצידי הרחבה – מה שמגדיר את גבולות רה”ר.
יתכן כי הסיבה שרש”י כתב שהסיבה לפטור היא ‘אורחה’, היא מתוך פירושו לדברי רב, שטעמו לחייב הוא משום קרן ששינתה מדרכה – ועל כן שמואל שפוטר הוא משום שאין זה שינוי אלא אורחה. ואילו השו”ע שלא סבר כרש”י עוד בשיטת רב המחייב בזה משום קרן, אלא כשאר הראשונים בשיטת רב שהבהמה חייבת משום שהולכים אחר ראשה שנמצא ברשות הניזק – השמיט את החלק מטעמו של רש”י העוסק בשינוי מדרכה של הבהמה. ואחז השו”ע רק את החילוק בין הראש לגוף.