בתוך הקללות המופיעות בפרשת השבוע מתוארת הגלות שנגזרת על עם ישראל והשממה שנגזרת על ארץ ישראל [ויקרא פרק כו פסוקים לא-לב]:
“וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ”:
הרמב”ן מעיר, שפסוק זה המופיע בתוך הקללות, למעשה אינו קללה אלא בשורה טובה:
“מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”.
ראשית, אומר הרמב”ן, זו בשורה טובה – אין לנו שום עניין לראות את ארץ ישראל פורחת בידי אחרים. אדרבה, ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל ואיננה נותנת פירותיה לאף אומה ולשון מלבדנו.
הדבר מזכיר את הטענות שהעלה הסופר עמוס עוז ואחרים כלפי השיר האלמותי ‘ירושלים של זהב’ שחיברה נעמי שמר ממש ערב מלחמת ששת הימים בה שחררנו את ירושלים. עמוס עוז טען שאין זה מוסרי לכתוב “כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה”, שהרי הערבים שהיו כאן באותה תקופה אף הם בני אדם, וכיצד את אומרת שכיכר השוק ריקה ואין בני אדם בהר הבית?
נעמי שמר הגיבה על טענה זו ואמרה: “זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו ‘אל תדאג, היא לא לבד’… עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה”.
כאשר אין יהודים בארץ ישראל, גם ארץ ישראל מרגישה שוממה וריקה, והיא איננה נותנת פירותיה לאומות הזרות ששוכנות בה. דבר זה, כפי שאומר הרמב”ן, הוא בשורה טובה – המלמדת על קשר החיים העמוק והנשמתי בין עם ישראל לארץ ישראל.
כך פותח הרב קוק את ספר אורות: “ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית, והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני”. ארץ ישראל היא לא רק אמצעי לכך שעם ישראל יהיה מאוגד יחד במקום אחד, היא לא רק אמצעי לכך שיהיה קל יותר להגן על עם ישראל, ואפילו לא אמצעי לקיום הרוחני, שכך יהיה קל יותר ללמוד תורה וכדומה.
ממשיך הרב קוק ואומר: “ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשרי-חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה”. ‘חטיבה עצמותית’ פירושו חלק בלתי נפרד, שקשור בקשר עצמי. ארץ ישראל היא חלק מאיתנו, היא איבר מאיבריו של עם ישראל.
כדברי הזהר הקדוש בפרשת אמור (ויקרא, דף צג עמוד א):
“דכתיב (שמואל ב ז) גוי אחד בארץ, ודאי בארץ הם גוי אחד. עימה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו, דהא “ומי כעמך ישראל גוי אחד” סגי ליה, אבל לא אקרון אחד אלא בארץ”.
ובתרגום:
שכתוב “גוי אחד בארץ” – ודאי בארץ הם גוי אחד, עימה [=איתה, עם ארץ ישראל] הם נקראים אחד ולא הם לבדם. שהרי מספיק היה לכתוב “ומי כעמך ישראל גוי אחד”, אבל אינם נקראים אחד אלא בארץ.
על כן העובדה שארץ ישראל איננה נענית לאומות זרות, היא בשורה טובה המלמדת אותנו על עוצמת הקשר העמוק שבינינו לבין ארץ ישראל.
אך לא רק בשורה טובה יש כאן, אלא גם “זו ראיה גדולה”, כלשון הרמב”ן. הרי זה דבר מדהים, שאין לו הסבר ריאלי בלי להבין את עומק הקשר הרוחני בין ארץ ישראל לעם ישראל – איך ייתכן שארץ “אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם [=שבעבר הייתה מיושבת ופורחת]”, לפתע אומות העולם לא מצליחות ליישב אותה?
הרי ארץ ישראל השתבחה בהיותה ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שבעת המינים, ארץ עיינות ותהומות – – איך הפכה ארץ פורחת כזו לארץ שוממה ומלאה ביצות ומחלות?
בשנת תרכ”ז [1867] – בדיוק מאה שנים לפני מלחמת ששת הימים – ביקר בארץ ישראל הסופר האמריקני מארק טוויין, וכתב את הדברים הבאים:
“נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש. ים המוות וים הגליל נמים בלב מרחב של גבע ומישור, שבו אין מבטך נתקל בשום גוון נעים, בשום עצם מרתק, בשום נוף רך. כל קו הוא גס, צורם וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב”. [מדהים שהוא מדבר על ים המוות = ים המלח, ועל ים הגליל = ים הכינרת, באותה נשימה ובאותו סגנון – פשוט לא ראו כל הבדל בין הרי מדבר יהודה הקרחים והשוממים לבין הרי הגליל!]
“לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים-שלוש מהמחנה שלנו, אף שהנחל זרם לצדנו. לכן המשכנו בדרכנו שעה נוספת. אמנם ראינו מים, אבל בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל, ונצלינו קשות בשמש היוקדת. ‘כצל סלע כבד בארץ עייפה’ – אין ביטוי יפה מזה בכל התנ”ך, ואין ספק שמכל המקומות שבהם שוטטנו, אין אחד המסוגל להעניק משמעות כה נוגעת ללב לביטוי כארץ צחיחה, חשופה קירחת זו”.
…ארץ שממה שאדמתה עשירה למדי, כולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה, שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר התבור, כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה, בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר, אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית, כמעט נטשו את הארץ”…
“… ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה שהובישה את שדותיה, ואסרה תעצומות כוחה באזיקים, ארץ ישראל שוממה וחסרת חמדה, ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה”…
“אף כפר אחד לא תמצא לכל אורכו למרחק שלושים מיל מזה או מזה… יכול אתה לרכב עשרה מילין בסביבה זו ולא יקרו בדרכך גם עשרה אנשים”…
האם אנחנו מסוגלים לדמיין לעצמנו את אזור הר התבור ללא עץ וללא שיח? הרי הכל פורח ומלבלב!
גם מארק טוויין הרגיש שמדובר פה בקללה מיוחדת, ‘כישוף’ [כלשונו] שמביא קללה אל ארץ ישראל.
אך אנו יודעים שדווקא השממה הזו איננה קללה אלא ברכה – שממה זו היא הראיה והעדות לכך שארץ ישראל שייכת דווקא לעם ישראל, והמציאות של גלות, שבה עם ישראל אינו בארצו, היא מציאות מעוותת ושקרית.
כאמור, מארק טוויין מדבר על איזור הכינרת ומתאר אותו כשומם כמו איזור ים המלח, ומדהים להשוות את דבריו לתיאור שמתאר יוספוס פלוויוס, הוא יוסף בן מתתיהו, בספרו ‘מלחמות היהודים עם הרומאים’ [ספר ג פרק י]:
“ולאורך יאור גינוסר [=הירדן] משתרעת ארץ הנקראת גם היא בשם הזה [=בקעת גינוסר המשתרעת צפון מערבית לכינרת], והיא נפלאה בתכונתה וביופייה, ואדמת הארץ הזאת שמנה, ועל כן לא יחסר בה כל צמח האדמה, ויושביה נטעו בה כל מיני מטעים. כי מזג האוויר הטוב נוח לצמחים שונים זה מזה… עד אשר יאמר האומר, כי הטבע חגר את כל כוחותיו לחבר פה את כל המינים השונים… ואדמת כל עצי פרי, הגפן והתאנה, נותנים את פריים תשעה חודשים רצופים בשנה, ויתר פרי העץ הולך ובשל איתם זה אחר זה כל ימי השנה… והארץ הזאת משתרעת לאורך ים גינוסר שלשים ריס ורוחבה עשרים ריס” [כל ריס הוא מידת אורך של כ-130 מטר, כלומר מדובר פה על שטח של כארבע קילומטר על 2.6 קילומטר שהוא פורה במיוחד].
כמובן, תיאורים אלו מצטרפים למה שאנחנו מכירים היום מן הגליל ומבקעת בית נטופה, ולתיאורים של חז”ל על הפירות המיוחדים והתנובה העשירה של ארץ ישראל.
ולעומת זאת הרמב”ן עצמו, שעלה לארץ לפני כ-800 שנה, כותב באגרת:
“ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, וכל המקודש מחברו שומם מחברו”.
בכל שנות הגלות ארץ ישראל שומרת לנו אמונים. הדברים מתחדדים לאור המדרש הדורש את הפסוק הראשון במגילת איכה – “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס”.
אומר על כך המדרש: ‘היתה אלמנה’ אין כתיב כאן, אלא ‘כאלמנה’ כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה.
ארץ ישראל היא כאשה ששומרת אמונים לבעלה שדעתו לחזור. והנה, לאחר אלפיים שנות גלות, שבנו לציון ולירושלים, וזיכה אותנו הקב”ה להפריח את השממה, לייבש את הביצות, לבנות ולנטוע. ונתקיימו בנו דברי הגמרא במסכת סנהדרין דף צח עמוד א:
“ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר [יחזקאל ל”ו] ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא”.
כאשר ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל – ברור וגלוי שזו היא גאולה. אין זה עוד סימן לבוא הגאולה הקרבה, אלא זהו הקץ המגולה עצמו – עם ישראל חוזרים לארץ, ארץ ישראל נענית להם – כך נראית גאולה.