נחלקו הראשונים בגדר ביטול חמץ:
תוס’ סוברים שהביטול הוא פשוט להפקיר את החמץ[1], אבל רש”י ורמב”ם אומרים שהביטול הוא גדר מיוחד לחמץ, שניתן לבטל את שם החמץ מהדבר ע”י ביטול בלב, שיחשב כעפר.[2]
המקורות לביטול חמץ בגמרא:
-
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי, וכי תימא: כיון דמינטר להו אגב ביתיה חשיבי… אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה.[3]
הגמרא אומרת שהבודק צריך שיבטל, שמא יש ברשותו בלא ידיעתו גלוסקא יפה. ומה יקרה אם לא יבטל?
רשי- אם לא יבטל יש חשש שברגע שימצא אותה וישתהה מעט בביעורה מחמת יופיה מיד הוא עובר בבל יראה ובבל ימצא.
רמב”ן- החשש הוא שמא יש ברשותו גלוסקא שכל עוד הוא לא ביטלה הוא עובר עליה ואינו אנוס משום שיכל לבטל.
- כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה – הימנוהו רבנן בדרבנן.[4]
- רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואינו יודע בו יבטל[5]
ברמב”ם מוגדר שהביטול הוא בלב. בהלכות ברכות מחדש הרמב”ם שחלות הביטול היא כבר בתחילת הבדיקה, כ”ש: וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו.
נראה מדברי הרמב”ם שכתב ‘שמשעה שגמר בליבו לבטל נעשית מצוות הביעור קודם שיבדוק’ שהביטול חל קודם הבדיקה בגלל שגמר בליבו לבטל. ומדוע גמר בליבו לבל? כי הגמרא אמרה שהבודק צריך שיבטל. אם הגמרא לא הייתה אומרת את זה, אז לא היה גומר בליבו לבטל קודם הבדיקה ואז היה עובר אם יש ברשותו גלוסקא נאה.
בלשון הרמב”ם משמע שכיוון שהוא בא לבדוק סימן שכבר ביטל בליבו. זאת אומרת שהביטול שייך למעשה הבדיקה ונראה שזה בדיוק מה שהתכוונו בגמרא שאמרו ‘הבודק צריך שיבטל’, משמע מהלשון שהביטול שייך לבדיקה. שהרי לא אמר ‘אחר שיבדוק יאמר’…אלא ‘הבודק צריך שיבטל’, ואפילו שלמעשה אומר את נוסח הביטול אחרי הבדיקה, הוא שייך בליבו כבר קודם הבדיקה מעצם העובדה שהוא בא לבדוק.
לסיכום, מדברי הבבלי למדנו שהביטול במחשבה שייך כבר בעצם מעשה הבדיקה, ולפי זה מהות הבדיקה היא לגלות במעשה מה שגמר בליבו לבטל, כי מה שגמר בליבו במחשבה הוא ‘חלש’. כדי שהאדם יפנים את הניתוק שלו מהחמץ, צריך שיבדוק ברמ”ח איבריו ושס”ה גידיו, ובכך יכנס הביטול לכל איבריו.
לאור דברי הרב קוק מתבאר למה הבבלי רואה את הדברים באופן כזה, כתב הרב קוק זצ”ל:[6]
‘בחוץ לארץ אין מתגלה כאם הערך של המעשה ובארץ ישראל הערך של הדיבור, ובבית המקדש הערך של המחשבה. מפני קדושת בית המקדש המתנוצצת בא”י, מתגלה קדושת המחשבה בכל א”י’.
הרב אומר שבחו”ל רק דברים שבאים לידי ביטוי בעולם המעשה נחשבים מקויימים וממשיים. וזה מה שאומרים בבלי בתיבת ‘בעלמא’ שכיוון שהביטול הוא ‘בעלמא’ כלומר רק במחשבה, מפני כך יש בו חיסרון בעולם המעשה. לכן אנו משלימים ומחזקים את הביטול הזה גם באופן מעשי.
לעומת זאת לפי הירושלמי נראה שלבדיקה יש ערך בפני עצמו, כפי שנתבאר בשיעור כללי .[7]
חמץ וע”ז:
הרמב”ן שהבאנו לעיל הזכיר בדבריו שביטול חמץ הוא כמו הביטול שמצאנו בע”ז. ועיין במה שכתב הרב כשר במילואים לפרשת משפטים פרק כ’ שיש הרבה נקודות דמיון בין הלכות חמץ להלכות ע”ז. ובראשם הביטול. וכן כתב הזוה”ק[8]:
כְּתִיב אֱ-לֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. מַאי הַאי לְגַבֵּי הַאי. אֶלָּא הָכִי אוּקְמוּהָ, מַאן דְּאָכִיל חמץ בְּפֶסַח כְּמַאן דְּפָלַח לעכו”ם אִיהוּ.
נמצא שעניין בעיור החמץ הוא התקרבות לה’. גם בתשובה מצאנו שהיא חלה מצד אחד בהרהור קל[9] ומצד שני היא צריכה עדיין לצאת מן הכח אל הפועל. לאור דברי הרמב”ם שהביטול חל קודם שיבדוק, נמצא שזה בדיוק אותו תהליך, קודם בהרהור ואז במעשה הדרגתי של ביעור חמץ בפועל.
הקבלה נוספת בין ביטול חמץ לבין ביטל ע”ז:
בביטול ע”ז יש חילוק. ע”ז של גוי יכולה להתבטל על ידו[10], אבל ע”ז של ישראל אין לה בטלה עולמית. גם בחמץ, ניתן לבטלו רק קודם זמן איסורו, אבל משעה שנאסר הוא לא ברשותו ולא ניתן לבטלו. נראה לומר, שע”ז של ישראל היא כמו חמץ שלא ברשותו. ע”ז היא מנותקת מישראל. ישראל לא שייך לע”ז. ולכן הוא לא יכול לבטלה, כמו חמץ, בפסח אדם לא שייך לחמץ, והוא דומה לע”ז של ישראל ולכן אין לו בטלה.
[1] תוספות (ד”ה מדאורייתא בביטול:) ואומר ר”י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך.
[2] רש”י (ד”ה בביטול בעלמא:) דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה.
רמב”ם (הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב) ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא ב שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
[3] תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ו עמוד ב
4 תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד ב
[5] תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ב הלכה ב
[6] עיין ספר לחזות בנעם עמוד 41 (א”ק ח”ג עמ’ רפ”ח)
[7] בירושלמי אומרים שע”י הבדיקה אנחנו משומרים מן החמץ ובזה אנחנו מתקשרים עם המצה. https://youtu.be/s28ip5JiYa0
[8] זוהר (סולם) – שמות פרשת תצוה
[9] הקדמת אורות התשובה
[10] משנה ע”ז