דברים לכניסת ראש השנה / הרב יגאל פסו , ח' אלול התשע"ה, הרב יגאל פסו

מהו האושר?

לא, אין כוונתנו לשאול איך משיגים את האושר, אלא מה פירוש המילה “אושר”. ובכן, אושר פירושו חוזק, חוסן.

כמו מה שישעיהו אומר: “אשרו חמוץ” כלומר חזקו את החמוץ, הנחמס והנגזל, חזקו אותו כי גוזלים אותו בשל חולשתו, ואתם, השופטים, תשיבו לו את ממונו ותענישו את הגזלן.

או אם נדייק יותר, אושר הוא הליכה בטוחה ואיתנה.

בעצם האושר הוא מושג רוחני כמובן השאול משם העצם “אשור”, המורה על… רגליים. “תמוך אשורי במעגלותיך בך נמוטו פעמי”. “ויקם על סלע רגלי כונן אשורי”. כלומר מדובר על הליכה יציבה ובטוחה, חזקה ואיתנה. ההליכה הזאת בנתיב ברור באופן בוטח נלקחה כמשל רוחני, לאדם שדרכו בחיים בטוחה ויציבה, הוא מתקדם באופן סלול ויציב בכל תחומי חייו.

זהו האושר, במובנו הגשמי של צעידה בטוחה ממש, ובמובנו הרוחני של צעידה בטוחה כמטאפורה. מכאן יצא גם הביטוי המפורסם “אשרי”: כלומר העושה כך יהיה חזק בדרכו הרוחנית ויתגבר בה.

“אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה” נראה במבט ראשון כמי שמדבר על ישיבה ולא על הליכה, אבל המשורר ממשיך ומפרש את כוונתו: “אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם”. כלומר יש לו דרך רוחנית רצינית ועוצמתית המתגברת תמיד, לא במובן של הליכה פיזית אלא התקדמות רוחנית. ויעידו על כך דברי ההמשך של המזמור “ילכו מחיל אל חיל יראה א-ל א-לוקים בציון”.

ובאופן ברור יותר: “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב”. כאשר המשך הפסוק מסגיר כי כל הפסוק מדבר על דרך רוחנית של האדם, והאדם שהולך בדרך זו הוא מתחזק תדיר: “והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח”.

וכן “אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'”.

וכן “אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע”, שהכוונה היא שמי שיעשה את המעשים האלה תהיה דרכו בחיים יציבה ובטוחה.

וכן בישעיהו פרק ל נאמר: “ולכן יחכה ה’ לחננכם ולכן ירום לרחמכם כי א-לוקי משפט ה’, אשרי כל חוכי לו”. כלומר יחוזקו המתחזקים בהמתנה, בחכותם להקב”ה.

ועוד בתהלים פרק ב מצאנו: “נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו, אשרי כל חוסי בו”. נשקו בר פירושו השתוקקו אל הבר אל הנקי, אל הניקיון בכלל, פן הקב”ה יכעס ותאבדו את דרככם. כי ברגע שהקב”ה יכעס, אשרי כל חוסי בו – הם יהיו מוגנים ומחוזקים.

ובמקומות רבים יש לפרש את עניין האושר בצורה הזאת.

הכתוב במשלי אומר “עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר”. נתבונן קודם בחלק הראשון של הפסוק: עץ חיים היא למחזיקים בה. בדרך כלל אנחנו מבינים שמי שמחזיק נותן חיים למוחזק. לא כן כאן: המוחזק נותן חיים למחזיק. וזה מאד מזכיר מה שחז”ל אומרים במסכת סוטה על הארון, שהארון נושא את נושאיו. זה נדמה שהאנשים נושאים אותו, אבל באמת הוא נושא אותם.

עכשיו נתבונן בחלק השני של הפסוק: ותומכיה מאושר. לפי הפשט שלנו במילה אושר יש כאן את אותו פרדוקס: במקום שהנתמך יהיה מאושר, מחוזק, התומך מאושר. הוא זה שמתחזק מתוקף זה שהוא מחזיק.

הקשר בין ארון הברית לפסוק הזה איננו מושאל: בארון הברית נמצא אותו “עץ חיים”, היא התורה, שמוגנת בידי הכרובים השומרים את דרך עץ החיים. והארון הזה נושא את נושאיו.

ארון הברית נקרא בספר יהושע “ארון הברית אדון כל הארץ”, כשהכוונה שהארון מבטא את נוכחותו הגלויה של הקב”ה, אדון כל הארץ.

והסיטואציה הזאת, של ארון הברית, ארון שנושא את נושאיו היא הזדמנות נהדרת לברר מה קורה כאן בעצם. אם הארון נושא את נושאיו, וקל וחומר את עצמו, מה פתאום שאנשים ישאו אותו? שישייט לבד!

וכאן בא הבירור: הקב”ה ציווה שאנשים ישאו את הארון בשביל האנשים הנושאים אותו הרבה יותר מאשר בשביל הארון עצמו. הקב”ה חפץ באנשי קודש, בבני אדם משרתיו, ולכן הוא יוצר מצג שוא מדומה שבמהלכו למסתכל מהצד נראה שנושאי הארון נושאים אותו באמת והוא תלוי כולו רק בהם, בשעה שהאמת היא הפוכה לחלוטין: הארון הזה נושא את נושאיו. הנושאים שלו הם אלה שלא יכולים ללכת וכשיכבד עליהם המשא לשניה אחת – יקרסו.

ביום הקדוש הזה אנחנו באים להמליך את הקב”ה, אדון כל הארץ, מלך על כל הארץ. אנחנו הנתינים של המלך. והרי אין מלך בלא עם, וכביכול כביכול אנו אלה שממליכים את הקב”ה. כך זה נראה באופן שטחי. כמו אלה שנושאים את הארון על כתפיהם. אבל האמת, האמת היא שהנתינים לא ממליכים את המלך הזה בכלל. הוא לא זקוק לנתינים, “מלך בטרם כל יציר נברא”. אנחנו זקוקים לו. כל המציאות הזאת היא מציאות בשביל שאנחנו נתקרב אליו. כל מה שאנחנו “חשים את עצמנו”, נוצר כדי שנזכה להיות מעובדיו ומשרתיו.

ואולי יתבהר יותר מאמר חז”ל “אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים”: שבראש השנה אנחנו עומדים מול המציאות הזאת שהקב”ה ביקש מאיתנו להמליך אותו. והקב”ה לא נקרא כאן “אור” אלא “אורי”, האור שלי. רק בזכותו אני מה שאני.

אנחנו, הכהנים שנושאים את הארון. אנחנו הנתינים שממליכים את הקב”ה. בטוחים שהכל תלוי בנו, והכל בגללנו ושאנחנו בעלי הכח. והאמת היא בדיוק הפוכה. שאנחנו נישאים, שאנחנו מונהגים בידי הקב”ה, שדברו אמת וקיים לעד. פעם אחת בשנה אנחנו חוזרים לאמת הזאת, ש”תומכיה מאושר”, שהארון נושא את נושאיו, שהמלך האמיתי מנהיג את נתיניו ונותן להם את כל מה שיש להם כדי שיהיו נתיניו, מחמת אהבתו אותם. בדרך כלל האמת הזאת נסתרת, ובראש השנה עם גליוי של הקב”ה, מלך על כל הארץ, שדברו אמת וקים לעד – אנחנו נחשפים לראות את המציאות באור גדול, אמיתי, אחר. אורי – בראש השנה.

וכעת נוכל להבין באור חדש את הפסוק “אשרי העם יודעי תרועה ה’ באור פניך יהלכון”. האושר וההליכה כרוכים זה בזה, כבר הראינו לעיל, זהו משמעו הפשוט ביותר של האושר. והעם שהם יודעי תרועה, שיודעים את משמעות קולו של השופר, שממליך את הקב”ה הם יזכו להלך באור פני מלך חיים, הם יזכו להבין שכל מהלכם בעולם הוא מכח ה’, שזה בעצם יסוד המשמעות של המלכת ה’: רצונו של הקב”ה שיהיו לו ברואים שימליכוהו. וממילא “בשמך יגילון כל היום”, המלכת הקב”ה מלווה בשמחה עצומה כי היא כל מציאותינו, כל חיינו, באור פניך. אורי – בראש השנה.

שיעורים נוספים