“והא אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל שלהבת – חייב ….. ולר’ יוחנן דאמר: אפילו מסר לו שלהבת נמי פטור…”
נעסוק היום בפסק ההלכה במחלוקת ריש לקיש ור’ יוחנן. הבנו שהמחלוקת הנקודתית בניהם היא במקרה שמסר שלהבת לחרש שוטה או קטן, שלפי ריש לקיש חייב, ולפי ר’ יוחנן פטור. וראינו בשיעור מיום ט’ שבט שהרמב”ם פסק כריש לקיש.
הרי”ף דן בעניין הזה בפרק הכונס, דף כ”ה עמוד א (מדַּפֵּי הרי”ף):
“אמר ר”ל משמיה דחזקיה ל”ש אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב מ”ט מעשיו דידיה קא גרמו ורבי יוחנן אמר אפי’ מסר לו שלהבת פטור צבתא דחרש קא גרים ולא מיחייב עד דמסר ליה גווזא או סילתא ושרגא דההוא ודאי מעשיו דידיה קא גרמי ומסתברא לן דהלכתא כריש לקיש משמיה דחזקיה דחזקיה רבו של רבי יוחנן הוא ואיכא מאן דאמר כיון דלא אשכחן לחזקיה דפליג בהדי רבי יוחנן הלכתא כרבי יוחנן”
בהתחלה כותב הרי”ף שלדעתו מסתבר לפסוק כריש לקיש שאמר משמיה דחזקיה, שהוא רבו של רבי יוחנן. לאחר מכן מוסיף ומביא שיש מי שאומר, שכיוון שלא מצאנו שחזקיה בעצמו חלק עם ר’ יוחנן, אז הלכה כר’ יוחנן.
הרא”ש שם כותב שפסק כריש לקיש. נראה אותו בפרק ראשון, סימן ח:
“האמר ר”ל משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב. הך מימרא איתא לקמן בפ’ הכונס צאן לדיר (דף נט:) ורבי יוחנן אמר אף על פי שמסר לו שלהבת פטור עד דמסר ליה גווזא סילתא ושרגא. וכתב רב אלפס ז”ל לקמן דמסתברא לן דהלכתא כר”ל משמיה דחזקיה דחזקיה רביה דרבי יוחנן הוה. ואיכא מ”ד כיון דלא אשכחן דפליג חזקיה בהדיא בהדי רבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ולא מיסתבר לי האי טעמא וכי אין כדי לסמוך על ר”ל שהעיד דחזקיה אמרה ונחלק על רבי יוחנן בזה והא דלא חשיב ליה רבא (יבמות לו.) בהדי הנך תלת דהלכה כר”ל משום דלא אמר משמיה דנפשיה ….. והר”מ הלוי ז”ל כתב דסוגיא דשמעתין מוכחא דהלכה כר”ל דקאמר סתמא דגמרא דכוותיה גבי אש שלהבת משא”כ באש דפטור והאמר ר”ל משמיה דחזקיה וכו’ ולא קאמר הניחא לרבי יוחנן דאמר אפילו מסר לו שלהבת פטור אלא לר”ל מאי איכא למימר אלא דסתמא דגמרא מהדר לפרושי מעיקרא הברייתא אליבא דר”ל משמיה דחזקיה משום דהלכה כוותיה ובתר הכי מפרש לה אליבא דרבי יוחנן”
כותב הרא”ש שאותו טעם להסביר את היש מי שאמר ברי”ף לא מסתבר בעיניו. האם אי אפשר לסמוך על ריש לקיש שיעיד שכך אמר חזקיה?! הרא”ש מזכיר שזה לא אחד משלושת המקומות שמונה רבא במסכת יבמות שהלכה כריש לקיש לעומת ר’ יוחנן, בדומה למקומות נוספים שר”ל מביא דברים בשם חכמים אחרים ובעצם נחשב שהלכה כמותם, אפשר להבין מזה גם שבכל מקום אנחנו רואים את דברי ר”ל כציטוט נכון.
בסוף דבריו מביא הרא”ש את הר”מ הלוי[1], שאנחנו פוסקים כריש לקיש כי מהמשך הסוגיה משמע שהיא נוטה לכיוונו ופחות עוסקת בדעת ר’ יוחנן.
מה אנחנו יכולים לענות לקושיית הרא”ש על היש מי שאומר?
יש סברה שאנחנו סומכים, אבל בכל זאת חוששים שמא השמועה הייתה חלקית וכדומה הרי למה לא כתבו זאת מפי חזקיה ממש. אלא שאין מה לדרוש את זה שהגמרא מביאה את האמירה משמו ולא מפיו, אולי זו הייתה מחלוקת בבית המדרש לאחר פטירת חזקיה. וכמו שכבר ראינו, הרא”ש לא מקבל את הסברה הזו.
צריך להבין שלחלוק על הרב זה לא משהו לא בסדר. יכול להיות שהתלמיד חושב אחרת, ומצינו הרבה פעמים שתלמיד חלק על רבו בתנאים המותרים (שלא הורה אחרת ולא חלק עליו בפניו), אלא שהכלל בפסיקת ההלכה שתמיד היא תהיה כדעת הרב.
בעצם אין ספק שריש לקיש ציטט את חזקיה וסומכים עליו במאה אחוז. אבל המחלוקת בפועל הייתה בין ריש לקיש לר’ יוחנן, ולא בין ר”י לחזקיה, ולכן לא מחילים פה את הכלל שמחלוקת רב ותלמיד הלכה כרב. ננסה להבין מה שורש הכלל הזה וכך יהיה קל יותר להבין מתי הוא מתקיים ומתי לא.
נציע שהכלל הזה נובע מירידת הדורות, מההתרחקות דורית ממעמד הר סיני והנבואה. מי שקודם, הרב, הוא היותר קרוב לקבלת התורה בשלמות, ויותר מכוון לאמיתתה של תורה. [הערנו שאת ירידת הדורות מרגישים בחוש ממש, שאין היום אנשים כמו אלו שהתהלכו בינינו בדור הקודם]. לפי הסבר זה הכלל הוא טעם נכון לדעת הרי”ף, שבאמת פוסק כחזקיה וכבר כתבנו שסומכים על ריש לקיש שמצטט את דברי הרב כמו שצריך. אבל עדיין קיימת שאלת הרא”ש ליש אומרים, שפוסקים כר’ יוחנן, למה לדעתם הכלל הזה לא חל?
[הצעה לסברה זו היא שהרי יש הבדלי מדרגות, ופוסקים כמי שקדם כי הוא עליון ויותר קרוב לאמיתה של תורה. היתרון הזה מתקיים במקור, כשהרב אומר את הדברים, כי הוא היה במקומות וגבהים רוחניים שהתלמיד כבר לא יכול להגיע אליהם, כי מתמעט הלב בירידת הדורות, וכשהתלמיד אומר זאת בשמם רבו זה לא מגיע ממש מאותו מקור אמיתי יותר]
נציע סברה אחרת. הטעם לכלל, לפי היש אומרים הוא משום כבוד הרב, שלא לפגוע ברב. והרי מה שחשוב זו האמת ומה שהשם רוצה, למה צריך משחקי כבוד בפסיקת ההלכה?
בעצם העניין הוא מוסדי. ע”י קביעה זו, שההלכה נפסקת כרב על פני תלמידו, בונים את הבדלי המדרגות, מקבעים את היחס בין רב לתלמיד ומגדירים את מעלת הרב. העברת התורה נעשית בין רב לתלמיד, ואם לא תיווצר מעלה כלשהי אלא נאמר שכולם שווים, לא תהיה למידה. איננו עסוקים בשיקול דעת מקומי לגבי ההלכה, ממילא זה ניסיון הכרעה בין שתי דעות של גדולים שאין דעת להבין מי יותר צודק. הניסיון פה הוא לבנות חברה, ולכן מוכרחים לקבע את מעמד הרב כצודק יותר, כמעלה גבוהה שהלכה כמותו.
ולפי טעם זה, נכון שכאשר חזקיה אומר בפירוש הלכה כמותו, אבל כשריש לקיש אומר משמו, אין פה יחס של רב לתלמיד (אולי אפילו ר”י הוא רבו של ר”ל), אין צורך להגדיר את מעלתו של הרב, ולכן לא נפסוק לפי הכלל.
[1] ר’ מאיר הלוי אבולעפיה, מהעיר טולדו בספרד, בן דורם של הרמב”ן והרשב”א. כתב ספר חידושים בשם “יד רמה” שהיום נמצאים בידינו חלקים ממנו, על ארבעה מסכתות בלבד.