תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כ עמוד א:
א”ל רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא, דאיבעיא לן מילי מעלייתא. אמר: מאי מילי מעלייתא? א”ל: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר! אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר! לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דלמא מצי אמר הא איתהנית? א”ל: מתניתין היא. הי מתניתין? א”ל: לכי תשמש לי. שקל סודריה כרך ליה. א”ל: אם נהנית – משלמת מה שנהנית. אמר רבא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה! דאע”ג דלא דמי למתניתין קבלה מיניה, האי זה נהנה וזה חסר, והאי זה נהנה וזה לא חסר הוא. ורמי בר חמא? סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו.
רב חסדא סיפר לרמי בר חמא על שאלה שנשאלה בבית המדרש. לרמי בר חמא הייתה משנה מפורשת העונה על השאלה, אולם הוא התנה את אמירתה לרב חסדא בכך שישמש אותו. איך ייתכן שרמי בר חמא אומר לרב חסדא רבו “לכי תשמש לי”? ה”יד אליהו” שואל שאלה זו מן הצד של היות רב חסדא כהן – כיצד רמי בר חמא דורש מכהן לשמש אותו? והרי התורה אמרה “וקדשתו”! ה”יד אליהו” מביא דוגמא נוספת מאירוע דומה בו ר’ יוחנן השתמש ברב שמן בר אבא שהיה כהן, וביקש ממנו “הב לי מסאני” (תן לי נעלי). תשובתו של ה”יד אליהו” היא שכאשר הכהן מרוויח ונהנה מהשימוש, אז זה מותר. הוא מוסיף ולומד מכך את חסידותו של רב חסדא, שהיה מוכן ללמוד מתלמידו “הוי לומד מכל אדם” ואף לשמש אותו לשם כך. מעניין, שתשובתו של רמי בר חמא מתוך המשנה היא מעין העתק של צורת המענה אותו הסכים לתת – “אם נהנית משלמת מה שנהנית”. גם רמי בר חמא הסכים לשלם רק אחרי שיהנה מהשימוש של רב חסדא.
האר”י עסק בסוגיה זו על דרך פנימיות התורה, בדברים נעלמים אשר אינם עולים בנקל מתוך המהלך ההלכתי של הסוגיה. נראה, שחלק מן הזיהוי של הסוגיה עם מהלך פנימי כנוס בהיות הדברים “מילי מעלייתא”, כפי שהגדירם רב חסדא.
באופן כללי, יש לשאול על כך שהגמרא מספרת את סיפור המסגרת סביב הדיון של רמי בר חמא ורב חסדא. הרי מן הסתם לכל דיון המובא בגמרא היה גם איזה סיפור מסגרת מעניין – פעם אחת עלה מחיר העגבניות, פעם אחרת אזלו הנעליים מן השוק… מה ראתה הגמרא לספר את הדברים? וודאי שיש דברים בגו, ובע”ה יזכה אותנו הקב”ה להבין דברים לעומקם.
סוגייתנו מזכירה שלושה מקרים של “הדר בחצר חבירו שלא מדעתו”: זה נהנה וזה חסר – חייב לשלם. זה אינו נהנה וזה אינו חסר – פטור מלשלם. זה נהנה וזה אינו חסר – סביב המקרה הזה עוסקת רוב הסוגיה. אולם יש עוד מקרה אותו הגמרא לא מזכירה, והוא כאשר זה אינו נהנה (כיון שיכול היה להשתמש בבית אחר שיש ברשותו) אולם חבירו חסר. מה יהיה הדין במקרה זה?
הרי”ף כותב שחייב להעלות לו שכר שכן “חיסר אותו ממון”. אך התוס’ כותב שהוא פטור כיון שזהו חיסור ממון בגרמא בעלמא, “כיון שלא נהנה”. לעומתו מסביר הרא”ה שאף שלא נהנה מכך הנאה ממונית, הוא “אכל את הפירות”. כך גם כתב הרא”ש שאין זה גרמא כיון ש”אכל חסרונו של חבירו”, והנמ”י כתב “כיון שהוא דר בה ואכל פירותיו”.
ישנה מחלוקת בין רש”י לתוספות המאירה יסוד בדיון זה. בדין “זה נהנה וזה חסר”, הסבירו רש”י ותוספות את האופן בו הבעלים מפסיד מאורחו בעל כורחו, ונראה שיש הבדל ביניהם. התוספות כותב:
זה נהנה וזה חסר הוא – דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר.
ורש”י כותב:
וזה חסר – דחצרו קיימא להשכיר והוה מוגר לאחריני.
התוספות מגדיר את ההפסד בכך ששוכרים אחרים נמנעים מלשכור את החצר כאשר רואים שהוא מתגורר בה. רש”י מגדיר שעצם ישיבתו בחצר המיועדת להשכרה, גם מבלי ההשפעה הישירה על שוכרים פוטנציאליים, היא עצמה אכילת זכותו של בעל הבית.
ונראה שהדבר משפיע על הדיון הקודם במקרה שלא הוזכר בגמרא, שתוספות כותב שזהו גרמא. שכן, ישיבתו בחצר גורמת בעקיפין לשוכרים אחרים לא לבוא. ואילו רש”י לא מגדיר זאת כגרמא, כיוון שעצם ישיבתו בחצר היא אכילת הפירות.
השו”ע והרמב”ם
על דבריו של הרמב”ם אותם מעתיק השולחן ערוך בעניין ‘הדר בחצר חברו שלא מדעתו’, הוא מוסיף משפט: “שאמר לו צא ולא יצא…”. כלומר בכל מצב בו הבעלים מתנגד בגלוי, חייב המתנחל בחצר לשלם. כך כותב הסמ”ע.
מקורו בדברי רבינו ירוחם אותם מביא הטור, שכותב בשם רבנו יונה שאם מחה בו בעל הבית, משלם לו נזק שלם בכל מקרה[1].
הגר”א, כדרכו בקודש, מחפש מקור לדברי השו”ע, אותו הוא מביא מתוס’ בדף כא ע”א ד”ה “כהדיוט”. שם עוסק התוס’ בדין “הקדש שלא מדעת”, שהגמרא אומרת שהרי הוא כהדיוט מדעת ולכן חייב. תוס’ מסביר שבהקדש יש דעת שכינה שכביכול מוחה על המעילה. מכאן אתה למד שגם בהדיוט כאשר יש מחאה הרי הוא חייב.
דיון נוסף המופיע בראשונים הוא בדין מי שנעל את חצר חבירו מבלי לדור שם ובכך מנע ממנו להשתמש בה. האם פטור מחמת שזה “גרמא”. כך כותבים תוספות. אולם הנימוקי יוסף מביא את הרמ”ה שמחייב מטעם אחר.
_______________________________________
[1] ב”שם הגדולים” כותב החיד”א דברים מבהילים על ספרו של רבינו ירוחם, ומאריך בשבחו ומעלתו העליונה. הוא כותב כי המגיד של המרן היה קורא לרבנו ירוחם ‘ירוחם טמירי’. הוא מספר כי מפאת עוצם קדושתם של הדברים הכתובים בספר, רבים אשר פירשו את דבריו או שנאבד חיבורם, או שהם עצמם לא זכו להאריך ימים לאחר מכן. אולי זוהי הסיבה שדברי רבינו ירוחם עדיין מופיעים במהדורות ישנות, שכן לא מצויים רבים שיהינו לסדר אותם מחדש… (עיין שם בערך העיטור, ובערך רבנו ירוחם).