הגיגים אישיים לפרשת כי תבוא תשע”ה מאת אליהו פיין , כ"א אלול התשע"ה, תלמידי ובוגרי הישיבה

בתחילת הפרשה מצווה התורה על מצווה הקרויה בפי חז”ל ‘מקרא ביכורים’. כאשר אדם מצמיח אילנות ופירות שונים, מצווה התורה את בעל השדה לקחת את הפרי הראשון מכל עץ ולהביאו לבית המקדש, כפי שמתארת המשנה במסכת ביכורים: ‘כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה (מלשון בכור, שצמחה ראשונה), אשכול (ענבים) שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים’ (ג, א). כאשר הוא מגיע למקדש הוא מביא את הביכורים אל הכהן ואומר מספר פסוקים מהפרשה שלנו.

 

ראשית נעיר שכפי שאמרנו בעבר, ישנן מצוות שהתחדשו לראשונה בספר דברים ולא הופיעו קודם לכן בתורה, ישנן מצוות שנאמרו בשאר הספרים וכעת משה מזכיר אותם לעם, וישנן מצוות שנאמרו בעבר, אבל כעת התחדש בהם פרט או חלק מסוים בדרך קיום המצוות.

המצווה שלנו- מצוות הבאת ומקרא ביכורים- הוזכר קודם לכן בתורה, בספר שמות, שם נאמר: “רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱ-לֹהֶיךָ…”  (שמות כג, יט ; לד, כו), אבל פירוט המצווה והטקסט שאותו אומרים לא נאמר קודם, אלא התחדש רק כאן בפרשה שלנו, וקרוב מאוד לכניסה לארץ.

 

עיון קצר בפסוקים אותם קורא מביא הביכורים (כו, ה-י) מעלה תמיהה גדולה. בעל הפירות פותח ומתחיל לספר על לבן הארמי שרימה את יעקב (‘ארמי עובד אבי’) ועל הירידה למצרים, על העינוי והשעבוד הקשה שם ועד היציאה ממצרים בכוח גדול ובניסים רבים, וכן על הביאה לארץ הקדושה.

השאלה הגדולה העולה מפסוקים אלו הינה- מה הקשר בין לבן הארמי וכל סיפור השיעבוד והיציאה ממצרים להבאת הביכורים? למה מתחיל מביא הביכורים לגולל בפני הכהן את סיפור העבר של העם?! מה בין הכהן בבית המקדש לבין פירות שגדלו וצמחו ראשונים בשדה?

 

בעצם יש כאן הכרת הטוב באופן המושלם ביותר, תוך ראיה כללית ומרחבית הכולל את כל מה שעבר עם ישראל במשך הדורות. הכר טובה לא יכולה להיות על אירוע אישי וספציפי, אלא חייבת להיות כללית ורחבה הרבה יותר. לכן מביא הפירות מכיר טובה ל-ד’ ית’ עוד על שהציל ד’ את יעקב מידי לבן הרשע ואף העשיר את יעקב על חשבונו של לבן, ‘ויהי שם לגוי גדול עצום ורב’. ועוד מודה על הירידה למצרים, משם הקב”ה גאל והציל אותנו ‘ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול, באותות ובמופתים!’ ואף יותר מכך- הקב”ה לא נטש אותנו במדבר, אלא הביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש, ‘ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך ד’ א-לוקיך כאשר ישא איש את בנו, בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם!’ (דברים א, לא). איזה טוב ד’ ית!

 

ספר החינוך (מצווה תרו) מגדיר את חובת ההודאה ל-ד’ ית’ במצוות הביכורים: ‘משרשי המצוה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות, וזכה להביאם לבית א-להינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן מתחיל בעניין יעקב אבינו שחילצו הא-ל מיד לבן, וענין עבודת המצריים בנו והצילנו הוא ברוך הוא מידם’.

 

על דברי זה באה התורה בחלק גדול מספר דברים להזהיר את עם ישראל, לבל ישכחו את ד’ ית’. אחת הפעמים הבולטות שמחזק משה את העם בדבר זה מופיע בפרשת עקב: “וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ…  וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ: כִּי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה… הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְרָם לְבָבֶךָוְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר…   וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ…” (ח, א-יח, מומלץ לקרוא את הפסוקים בפנים!).

החשש הוא שנשכח ש-ד’ הוציא אותנו מארץ מצרים והוליך אותנו במדבר, ועל זה מודים בהבאת הביכורים! (להרחבה- זו הסיבה שיש הבדל בין עמוני ומאבי שלא באים בקהל ד’ לבין מצרי ואדומי (דברים כג, ד-ט)- היכולת להודות ולהכיר טובה על מה שקרה בעבר).

 

מידת הכרת הטוב על כל מה שעשה עימנו ד’ א-לוקינו הינה חובה מצדנו. אדם בטבעו רואה את הקשיים ואת הרוע שסביבו, ואפילו אם מצליח להרים את ראשו מעל המציאות מסוגל הוא לומר תודה על כך שהוא ב”ה בריא, על כך שנולד לו ילד, שהוא מצא עבודה, וכד’. אבל כאן בפרשייה זו, מלמדת אותנו התורה שלהכיר טובה באמת אינו רק על מה שכעת האדם קיבל, על מה שעכשיו הוא הצליח לעשות או לסיים, אלא על דברים שקרו גם ובעיקר בעבר. ואיך מגיעים לכרת הטובה הזו? תודה אמיתית והערכה כלפי אדם נוסף וכמובן כלפי ד’ ית’ מגיעה רק מתוך שמחה גדולה והתלהבות עצומה!

 

אם העיקרון עליו הצבענו- שלא מספיק להודות על מה שיש לנו כאן ועכשיו, על מה שאנחנו חווים ורואים בו טוב הנוגע אלינו באופן אישי- אלא עלינו להודות גם על מה שקרה לאבותינו, על מה שהיה בעבר גם אם לא שייך אלי ישירות- צריך למצוא מקומות נוספים בהם עיקרון זה בא לידי ביטוי…

ובכן- בברכת המזון אנו אומרים: ‘נודה לך ד’ א-לוקינו… ועל שהוצאתנו ה’ אלוקינו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים…’. איננו מסתפקים בהודאה על האוכל, על הפרנסה, על הברית והחסד שעושה עימנו ד’ בכל עת ובכל שעה, אלא מודים אף על יציאת מצרים ועל פדיון נפשנו.
כמו כן, בתפילת ‘נשמת כל חי’ האומרים בסוף פסוקי דזמרא בשבת וביום טוב: ‘…אין אנו מספיקים להודות לך ה’ א-להינו וא-לוקי אבותינו על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו. ממצרים גאלתנו ה’ א-להינו ומבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו ובשובע כלכלתנו, מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחולאים רעים ורבים דליתנו…’. – איננו מודים רק על מה שעשה וגמל ד’ לנו, על כל הטוב והחסד שעשה עימנו, אלא אף על מה שארע לאבותינו. כמו כן, משבחים את ד’ על הצלה מחרב אף אם לא נתקלנו בדבר כזה באופן אישי, וכן מודים לו ית’ על שזן ופרנס אותנו אפילו אם אדם עוד גר עם הוריו ולא דואג באופן אישי לפרנסה, ואף אומרים תודה על הצלה מדבר, ועוד, אף אם לא נוגעים דברים אלו ישירות אלינו.
משלוש מקורות אלו- מקרא ביכורים, ברכת המזון ותפילת ‘נשמת כל חי’- מוכח שעניין יציאת מצרים וההצלה מהעבדות שם הינם הבסיס לכל היותנו עובדי ד’ ית’! אומרת הגמרא בקידושין על הפס’: ‘ורצע אדוניו את אזנו במרצע’: ‘רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף (שדווקא היא נרצית)? אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע’ (קידושין כב ע”ב).
ביציאת מצרים נהפכנו לעובדי ד’ ית’, משם ד’ ית’ הוציא אותנו מלהיות עבדים לפרעה מלך מצרים, ונהיינו עבדים לד’ ית’, עבדים למלך מלכי המלכים.
אפשר עוד להאריך רבות בזכות עצומה זו, אך רק נסיים ונאמר שלקראת הימים הנוראיים אין זכות גדולה יותר מלהיות בנו ואף עבדו של מלך מלכי המלכים, הרחמן והמרחם על כל בניו ובריותיו, כמו אבא האוהב אהבת נפש את בניו, ואף אם בבחינת עבד- עבד לאדון שכל רצונו הוא להיטיב לעבדיו, המשרתים אותו באהבה עצומה, ברצון ובשאיפות גדולות לעשיית טוב בעולם. וכמו שאומרים בתפילות הימים הנוראים- ‘אם כבנים אם כבנים’.
וזו העבודה שלנו לשבוע הקרוב- להראות לעצמנו ולקב”ה שאנחנו רוצים, שיש בנו שאיפות גדולות ורצונות עוד יותר נעלות להתקרב אליו ית’ ולעשות רצונו בעולם הזה!

 

היום חל יום האזכרה לסבא שלי ז”ל, ‘אליהו בן חיים’, על שמו אני קרוי אליהו, שנרצח ע”י שכנו ימ”ש לפני בדיוק 34 שנים בדרך לבית הכנסת בערב שבת קודש, על לא עוול בכפיו. בדיוק ביום זה, כ’ אלול, בערב שבת, באנגליה. סבי ז”ל היה אדם שכל כולו שמחה והתלהבות, זכה תמיד לשמוח וגם לשמח את כולם, והיה מאוד אהוב על הבריות. הגיגים אלו החלו לפני שנתיים ב”ה לעילוי נשמתו, ובמשך השנים נוספו עוד מספר שמות שלהצלחתן ולעילוי נשמתן מתפרסמים הגיגים אלו מידי שבוע ב”ה. תנצב”ה.

 

נסיים בדברי הנחמה של הנביא ישעיהו מההפטרה של פרשת השבוע, הקוראים לעם ישראל לקום ולהאיר, שכן אור ד’ שב לזרוח עלינו, בעוד על העמים השונים יכסה חושך וערפל: “קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה’ עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה’ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה” עד היום בו נזכה בעז”ה שישובו כל העמים לעבוד את ד’ ית’ יחד עימנו: “וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה… וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מטעו מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה” (ישעיהו ס).

שנזכה לגאולה הקרובה בעז”ה במהרה, בקרוב ממש, בבחינת ‘אחישנה’, וכדברי הגמרא: ‘אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה, וכתיב, אחישנה! זכו- אחישנה, לא זכו- בעתה’ (סנהדרין צח ע”א).

 

אליהו פיין

להצעות , תגובות או כל רעיון אחר- [email protected]

לעילוי נשמת פרוך בת שושנה ז”ל, נשמתה של סבתא רבא שלי, פייגא ייטא בת רבקה, נשמתו של סבי אליהו בן חיים ז”ל,

נשמת מרדכי רפאל בן שרה ז”ל, נשמתו של הרב דוד אברהם ספקטור זצ”ל, נשמתו של מרן הרב חיים עובדיה יוסף זצ”ל,

והרב אברהם צוקרמן זצ”ל, בתוך שאר נשמות עם ישראל הקדושים!

עם נשמתם הזכה והטהורה של גלעד מיכאל בן אופיר ובת-גלים, יעקב נפתלי בן אבי ורחל דבורה, אייל בן אורי ואיריס תשורה,

ושל כל החיילים הטהורים שנפלו במלחמתם על ארצנו הקדושה.  

תהא נשמתם הקדושה צרורה בצרור החיים לנצח!  

ולהצלחת עם ישראל וכוחות הביטחון העומדים ושומרים על עמינו וארצנו, יצליח ד’ דרכנו, אמן!!!

שיעורים נוספים

שיעורים אחרונים מאת הרב