הגיגים אישיים לפרשת כי תצא תשע”ד מאת אליהו פיין , ט"ו אלול התשע"ה, תלמידי ובוגרי הישיבה

הפרשה שלנו מרובה במצוות, כאשר חלקן מצוות מחודשות שבפעם הראשונה מופיעות בספר זה, וחלקן מצוות שכבר נאמרו בעבר בספרים שונים, ועכשיו נאמרו שוב, כאשר בדר”כ התחדש בהם פרט או הסבר מסוים. ניגע בעז”ה באחת המצוות.

 

אומרת התורה בפרשה שלנו: “כִּ֤י תִבְצֹר֙ כַּרְמְךָ֔ לֹ֥א תְעוֹלֵ֖ל אַחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶֽה: וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה” (כד, כא-כב). הרבה דברים נקבעו ‘זכר ליציאת מצרים בלוח השנה העברי ובתרי”ג המצוות שאנו מקיימים. אך מה הקשר בין מצווה זו של בצירת הכרם לבין זכירת היותנו עבדים במצרים?

אז ראשית עלינו לומר בפה מלא שהמצווה היא להשאיר את העוללות לגר ליתום ולאלמנה כחובה מוסרית. עלינו להתנהג אליהם ברחמים ובאהבה ולא כעבדים, וחלילה לא נתנהג אליהם כמו שהתנהגו אלינו המצרים, כשהיינו עבדים במצרים.  מעניין מאוד להיווכח לכך שבכל מקום בו מזכירה התורה את היתום, את הגר, האלמנה וכד’ ועוסקת בחובה לרחם ולעזור להם, מזכירה התורה במפורש את הסיבה לדאגה הצמודה: “וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: כָּל אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן” (שמות כב, כ-כא), “וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת הַגֵּ֑ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם” (דברים י, יט), “לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה: וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם…” (דברים כד, יז-יח), וכך מופיע בעוד מספר מקומות.

אך נראה שיש עוד קשר בין הדברים, קשר רעיוני, שעולה מהקשר בין העוללות לעניים והמסכנים:

ראשית, מהן העוללות? אומר רש”י על אתר: ‘…ואיזו היא עוללות? כל שאין לה לא כתף ולא נטף’ (כד, כא). המפרשים מסבירים ואומרים ש’כתף’ זהו הענף של האשכול אליו מחוברות אשכולות נוספים, וכאשר אשכולות אלו שוכבות זו על זו כמשאוי שעל אדם, זהו כתף, ואם כל אשכול יוצא ממקום אחר ולא נח על חברו, לענף זה אין כתף. ‘נטף’ אלו גרגירים יחידים בסוף הענף, לאחר כל האשכולות שיצאו מהענף עצמו, שנוטפים כלפי מטה. אם יש הרבה גרגירים כאלו, אינם נחשבים כ’נוטפים’.

אם כן, אנו מצווים להשאיר ענפים בהם אין כתף או נטף לגר ליתום ולאלמנה.

כפי שהסברנו, הכתף והנטף אלו אשכולות וגרגירי ענבים שאינם מחוברים לאחרים, הם מופרדים משאר האשכולות שעל הענף, ואינם נוטפים זה על גבי זה. הם נשארו לבד, בצד. אנשים אלו שהתורה מצווה אותנו לדאוג להם- הגר, היתום, האלמנה, הלוי לעיתים, ועוד- הם אנשים שעלולים להידחף הצידה, להינטש, וכד’.

ר’  משה אלשיך שואל, למה לא נצטוונו לתת לעניים את החיטים הראשונות המשובחות ביותר, מראשית הזיתים ומהאשכולות הטובות שבכרם? למה איננו נותנים את הטוב והמשובח ביותר? וכן, למה את הפאה אנחנו משאירים בסוף הקצירה ולא נותנים בתחילה, ומדוע נותנים לעניים את העומרים ששכחנו וכנראה אינם כל כך חשובים, ואת הענפים שנפלו על הקרקע?

עונה האלשיך תשובה מעניינת מאוד: ‘… לזה אמר: “וזכרת כי עבד היית כו’ על כן אנכי מצוך לעשות הדבר הזה”. שעל פי דרכו רצה הוא יתברך תהיה הצדקה באופן תזכור כי עבד היית, שתתן מה שדרך האדון לתת לעבד, שהוא השכוח (מה שנשכח) ושארית המזון והבזוי מהכל, שהוא לבל תתגאה ברוב דגן תירוש ויצהר, ושאתה מפרנס את הדלים. אך בהיות הצדקה בדרך שבו תזכור העבדות אז ייכנע לבבך ותהיה צדקתך רצויה לפניו יתברך… והוא בעוללות שאין לה לא כתף ולא נטף שאין לו שום סמך (אין לו על מה להיסמך ולהישען) מעין כתף, ולא הרחבה להיפשט כנטף, רק גרגיריו דבוקים בשדרות האשכול ובלתי סמוכים כתף אל כתף ולא נוטפים ולא תלויים, לרמוז אל העבד הכפוף תחת רבו ולא יתפשט בבחירתו’.

ר’ משה אלשיך מתייחס אל בעל השדה, אל הנותן, עליו המצווה לדאוג לעני. אך בניגוד למה שחשבנו, שמצוות הצדקה היא רק דאגה לשני, במקרה זה איננו מתחשבים בעני ובצרכו ולא עושים את הטוב ביותר למענו, אלא אומר האלשיך שהמצווה היא בראש ובראשונה לדאוג למחשבות ולמידות שלנו. מצד אחד בעל השדה משמש כאדון, הוא עומד בראש, ומצד שני הוא אינו נותן כל מה שהוא רוצה, אפילו אם הוא חסיד וצדיק גמור. איננו נותנים את הטוב ביותר, את התבואה והיבול הראשוני, אלא מתייחסים אל העני כעבד. הכל ‘לבל תתגאה ברוב דגן תירוש ויצהר, ושאתה מפרנס את הדלים’- שלא תתגאה אתה בכל מה שאתה נותן, לכן אתה נותן את מה שפחות בערכו. רק בדרך זו תהיה הצדקה רצויה לפני ד’! ולזה גם רומזים העוללות שאנו נותנים, שאינם בעלי כתף או נטף, כדמיון אל העבד הבא לפני רבו חסר כל, ללא כל יכולת בחירה.

נראה שדברי ר’ משה אלשיך מיוחדים מאוד, ושייכים לכל אחד מאיתנו. אמנם נראה שמעל העני נמצא בעל השדה, אבל מעל בעל השדה, ומעל כל אחד ואחד מאיתנו נמצא קודשא בריך הוא. הקב”ה ‘גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַּ֙ שֹׁמֵ֔ר’ (קהלת ה, ז). כולנו עבדים לפני הקב”ה, כמו שאומרים (האשכנזים וודאי, ואולי גם בעוד נוסחים) בפיוטים ביום הכיפורים: ‘כי אנו עבדיך ואתה אדוננו’. בימים אלו אשר המלך בשדה, מחכה לנו ממש פה בחוץ, וכל מה שדורש הוא מאיתנו זה שנצא אליו. מה יותר מיוחד מאשר מלך שיבוא אליך לביתך לבקר ולראות אותך, לשמוע את קולך ולסלוח ולכפר על כל מעשיך, ועל אחת כמה וכמה אם מדובר בקב”ה ית’ שמו.

אנו מתקרבים לימים הנוראים, בהם ניגשים אנחנו לפני ד’ כדלים וכרשים, דופקים על הדלת ורוצים לשוב בתשובה שלמה לקראת השנה החדשה בעז”ה. כולנו באים כעבדים לפני האדון ברוך הוא, ועלינו לזכור את היסוד- “וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם”. היינו עבדים לבני אדם בעבר, אך כעת איננו ‘עבדים לעבדים’ (קידושין כב ע”ב) אלא “כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ד’ אֱ-לֹהֵיכֶֽם” (ויקרא כה ,נה). איננו עבדים של ארצות הברית, לא של מצרים, ולא של שום עם אחר! “וַאֲנַ֓חְנוּ׀ בְּשֵׁם ד’ אֱ-לֹהֵ֣ינוּ נַזְכִּֽיר” (תהילים כ, ח).

 

ובעז”ה נזכה במהרה לראות בשוב ד’ ציון, ובמלכו של עולם מולך על כל העולם כולו, “וְהָיָ֧ה ד’ לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ…” (זכריה יד, ט), כאשר יהיה אדון על כל העולם כולו, ונחסה כולנו בצל כנפי השכינה, עמ”י- עבדי ד’, יחד עם כל שאר באי העולם כולו, שלא יהיו כעוללות אשר ננטשו בצד, אלא נצרפם אלינו באור גדול, בקריאה גדולה יחדיו בשם ד’!

 

“וְהָיָ֣ה׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית ד’ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל הַגּוֹיִֽם: וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל הַר ד’ אֶל־בֵּית֙ אֱ-לֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר ד’ מִירוּשָׁלִָֽם: וְשָׁפַט֙ (ד’!) בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה” (ישעיהו ב, ב-ד).

 

שיעורים נוספים