הוכח תוכיח את עמיתך , ג' אייר התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

אנחנו רגילים לחשוב שהתורה מדריכה אותנו להרבות שלום – ואהבת לרעך כמוך, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, וכדומה… והנה אנחנו נתקלים בפרשת השבוע במצווה שונה, מצווה להעביר ביקורת על הזולת כאשר הוא פועל לא נכון: “הוכח תוכיח את עמיתך”! האם יש מישהו שאוהב לקבל ביקורת? ואם אתה לא אוהב ביקורת, מדוע תעשה לחברך את השנוא עליך?

אם נעמיק בדבר נבין שבמקור באה מצוות התוכחה כדי להרבות שלום בין אנשים: “לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא” (ויקרא יט, יז).

כשם שיש קשר בין שני החלקים האחרונים של הפסוק – תוכיח את עמיתך כדי שלא תישא עליו חטא, שהרי גם עליך מוטלת האחריות שלא יחטא, ואם לא הוכחת אותו האחריות על חטאו רובצת גם עליך – כך יש קשר גם בין שני חלקיו הראשונים של הפסוק: לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא תוכיח אותו בפיך. המצב הגרוע ביותר הוא כאשר השנאה מבעבעת בתוך ליבו של האדם והוא איננו מבטא אותה כלפי חוץ, שאז המתח ילך ויגבר עד שבשלב מסויים תתפרץ השנאה ללא שליטה ותפגע גם בכועס וגם בכל הסובבים אותו. לכן מצווה התורה שלא לשמור את כעסך על אחיך בלבבך, אלא להוכיח אותו בדברים, ומתוך כך צריכות להתרחש שתי תוצאות: ראשית, הכועס פורק את המתח והכעס שאגר בליבו, וכעת הוא כבר פחות כועס על זולתו. שנית, לאחר שנאמרו הדברים יכול השומע לתקן את המעשה שבגללו נגרמו הכעס והתוכחה.

המצב של דגירה על הכעס גרוע בעיני חז”ל עד כדי כך שהם דורשים פסוק זה במסכת ערכין (טז ע”ב): “לא תשנא את אחיך בלבבך. יכול לא יכנו, לא יסטרנו, לא יקללנו? תלמוד לומר ‘בלבבך’, בשנאה שבלב הכתוב מדבר”. מותר אפילו להכות, לסטור ולקלל, כדי לשכנע אדם לפרוש מן האיסור ולשמוע את קול התוכחה, אך לשנוא בלב בלי להוכיח – זהו איסור תורה.

הבעיה היא שבשעת התוכחה פעמים רבות המוכיח פורק את כעסו, אך מעביר אותו היישר אל ליבו של השומע המתוסכל, שככל שדברי התוכחה מתגברים הוא  מרגיש  מותקף  יותר  וכועס יותר. כעת הוא נתון בדילמה האם לכלוא את כעסו בליבו, ואז הוא עלול להתפרץ בעתיד, או שמא לענות למוכיח ולהלהיט את האווירה עוד יותר.

מכאן נובעים דברי חז”ל: “אמר ר’ אילעא משום ר’ אלעזר ב”ר שמעון, כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע” (יבמות סה ע”ב). כאשר אנחנו מבינים את משמעות הפסוק ואת מטרתו, ברור שהוא מצווה גם שלא   לומר דבר שאינו נשמע, שכן אמירה כזו מחזירה אותנו בדיוק למצב שבו פתחנו, שבו אדם אחד כועס על זולתו ושומר את הטינה בליבו.

הקושי הגדול בקיום מצוות התוכחה כראוי בא לידי ביטוי בהתייחסויותיהם השונות של החכמים בהמשך הגמרא בערכין : “א”ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה – אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך. אמר ר’ אלעזר בן עזריה:תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח…” הבעיה היא כפולה – קשה מאד לקבל תוכחה וקשה גם להוכיח באופן כזה שהשומע יקבל. ר’ טרפון מבקר את השומעים, שמגיבים בחוצפה ובתוכחה כלפי מי שמוכיח אותם. ר’ אלעזר בן עזריה מסנגר על השומעים, ומעביר ביקורת רמוזה דווקא על המוכיחים – אילו אתם הייתם יודעים להוכיח, היה מי שיקבל מכם תוכחה.

התורה מלמדת אותנו כי התשובה הראשית לשנאה ולריחוק, היא הדיבור והתקשורת בין הצדדים. בימינו, כאשר השנאה והפירוד מרימים ראש, ראוי שנקבל על עצמנו ללמוד כיצד לקבל תוכחה, וגם כיצד להוכיח באופן כזה שדברינו יישמעו. יש לנו אמיתות גדולות שאנו מאמינים בהם, אבל רק אם נדע לומר את דברנו לשם שמים, מתוך כבוד עמוק ואמיתי וגם מתוך הקשבה כנה, נזכה להרבות שלום בעולם.

שיעורים נוספים