הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו , כ"ט חשון התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

יצחק מבקש לברך את עשיו, אך להפתעתו מגיע אליו מישהו ומדבר בסגנון שאיננו מתאים לעשיו – עשיו איננו רגיל להזכיר את ריבונו של עולם, ואילו כאשר יצחק שואל “מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא, בְּנִי?” הוא מקבל את התשובה “כִּי הִקְרָה ה’ אֱלֹקֶיךָ לְפָנָי”, זו תשובה שאיננה אופיינית לעשיו.

יצחק עצמו הוא עיוור, אין הוא רואה מי עומד לפניו. ובכן, אם אתה שומע אדם שאיננו נשמע לך כמו עשיו, מה כדאי לעשות? לברר! לכן יצחק מיד אומר:

“וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב – גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ, בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא”. לאדם עיוור יכולת המישוש היא תחליף לראייה, לכן יצחק מבקש למשש ולהבין מי עומד מולו.

“וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ, וַיֹּאמֶר: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו”!

נו, אז מה עושים עכשיו? אם הדיבור נשמע כמו הדיבור של יעקב, ולפי חוש המישוש נראה שזה עשיו?

לכאורה הדבר ההגיוני עכשיו לעשות זה להמשיך את הבירור, שהרי יש סתירה בין השמיעה לבין המישוש. איך עוד אפשר לברר? אולי לשאול את משרתיו, אולי לשאול את רבקה, אולי לשאול את מי שעומד לפניו שאלות שיגלו מיהו… למשל, עשיו הרי היה מביא ליצחק כל יום תבשילים – מספיק לשאול אותו מה הוא הביא אתמול לצהרים… אך משום מה יצחק לא ממשיך לברר אלא מתחיל לברך: “וְלֹא הִכִּירוֹ, כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת, וַיְבָרְכֵהוּ!”

זה דבר תמוה ביותר! אם לא הכירו, מדוע הוא מברך אותו? מדוע הוא לא ממשיך לברר ביסודיות מי עומד מולו?

נראה שיצחק החליט לברך את מי שעומד מולו, גם אם הוא לא יודע בדיוק מי זה, מכיוון שהוא מרגיש שהאדם הזה שעומד מולו ראוי לברכה, וזה כבר לא משנה אם זה יעקב או עשיו. כך משמע גם מהפסוק שמופיע מיד לפני הברכה: “וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה’ “.

יצחק מחליט לברך את יעקב למרות שהוא לא בטוח עדיין אם זה יעקב או עשיו, שכן הריח המיוחד של בגדיו הוא ריח של שדה אשר ברכו ה’ – ואם ה’ מברך את האדם הזה מדוע שאני לא אברך אותו?

מה היה הדבר המיוחד שראה יצחק ביעקב, שגרם לו לברך אותו למרות שהוא לא היה בטוח בדיוק מי זה?

יש לפרש, שהמשפט שאומר יצחק – “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו” – הוא לא משפט שנאמר בתסכול על חוסר הוודאות מי עומד מולו. אדרבה, זהו משפט שנאמר בהערכה ובהתפעלות – איזה אדם מדהים עומד מולי שמאחד את הכשרונות של יעקב ועשיו גם יחד! הרי אדם זה יש לו דיבור קדוש כמו דיבורו של יעקב אבינו, ומצד שני הוא לא רק איש תם יושב אוהלים, אלא יש לו ידיים כידי עשיו – ידיים שמבטאות את כשרון המעשה של עשיו… אדם כזה, אומר יצחק לעצמו, ודאי ראוי שאברך אותו.

וביתר ביאור: מפשט הפסוקים ברור שיעקב היה “איש תם יושב אוהלים” – אדם תמים, לא אדם שמעורה בכל ענייני העולם הזה, אלא יושב אוהלים – בין אם כפי שפירשו חז”ל שהיה יושב ולומד תורה בבית המדרש, ובין אם כפירוש אחר שיושב אוהלים פירושו רועה צאן – הרי גם רועה צאן הוא אדם יותר תמים, פחות מעשי מאשר עשיו – שנאמר עליו שהיה איש יודע ציד איש שדה. בוודאי חקלאי – איש שדה – חייב להיות אדם מאד מעשי ופרקטי. שלא לדבר על צייד שצד חיות למאכל – שבוודאי חייב להיות בעל אופי הרבה יותר לוחמני והרבה יותר מעשי, מאשר רועה צאן שיושב ומחלל בחליל, או מאשר תלמיד ישיבה שיושב ולומד בבית המדרש…

יצחק לא חשב שרק אחד מבניו ימשיך את עם ישראל. מבחינתו שניהם אהובים, שניהם בניו, שניהם היו אפילו יחד ברחם אמם. אין זה דומה ליצחק וישמעאל, שישמעאל הוא בנה של השפחה הגר, ולכן זה ‘טבעי’ שהוא לא חלק מעם ישראל. עשיו, לעומתו, הוא בן של יצחק ורבקה לכל דבר!

יצחק, אם כן, מתכנן את המשכיות עם ישראל על ידי יעקב ועשיו גם יחד – ולכן חושב יצחק שיעקב ועשיו ישלימו זה את זה: יעקב יוביל את הצד הרוחני בעם ישראל, ילמד תורה, יעבוד בבית המקדש, וממנו יצאו הרבנים והנביאים; ואילו עשיו יוביל את הצד המעשי בעם ישראל – יפקד על הצבא, ירכז את הנושאים הכלכליים והחקלאיים, ויהיה המלך והמנהיג המעשי.

לכן מתכנן יצחק לתת שתי ברכות – ברכה אחת חומרית לעשיו, וברכה אחת רוחנית ליעקב.

הברכה החומרית היא “וייתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש” – עניינים חקלאיים וכלכליים, המתאימים למי שהוא ‘איש שדה’; וגם “יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים” היא ברכה לנצח את האויבים של עם ישראל; ואילו הברכה “הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך” היא ברכה להיות המלך והמנהיג של עם ישראל.

הברכה הרוחנית, שאותה תכנן יצחק מראש לתת ליעקב, גם היא מופיעה בפרשתנו, בסוף הפרשה – כאשר יעקב פונה ללכת לחרן, מברך אותו יצחק בפעם השניה ואומר לו: “וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם”.

“ברכת אברהם” היא הברכה הרוחנית – על אברהם נאמר “כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת זרעו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”, זוהי הדרך הרוחנית שמוריש אברהם לבניו, וממילא יעקב זוכה יחד עם ברכת אברהם גם לברכתה של ארץ ישראל, כי קדושת ארץ ישראל היא המתאימה לשליחות הרוחנית הזו המוטלת עליו.

כאמור, מלכתחילה תכנן יצחק לתת לעשיו את הברכה החומרית וליעקב את הברכה הרוחנית. אך לבסוף, כאשר ראה שעומד מולו אדם שאצלו “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו” – יש לו גם עוצמה רוחנית בדיבורו, וגם עוצמה מעשית בכוח המעשה של ידיו – אדם כזה ראוי בודאי לברכה החומרית, וזה כבר לא כל כך משנה אם זה יעקב או עשיו! כי גם אם עשיו חזר בתשובה והתחיל להזכיר שם שמים, הרי הוא ראוי ביותר לברכה החומרית, וגם אם זה בכלל יעקב, אבל הוא למד להתנהל בעולם הזה ולפעול בצורה מעשית – הרי הוא הראוי לברכה החומרית. לכן גם כאשר יצחק מגלה שאכן יעקב רימה אותו, אין הוא מקלל את יעקב אלא אומר “גם ברוך יהיה”! שכן השלימות הגדולה ביותר היא כאשר כוח המעשה והכוח הרוחני באים יחדיו, והכשרון המעשי הוא ביטוי של עוצמה רוחנית גדולה.

שבת תולדות חלה תמיד במרכז חודש הארגון של תנועת בני עקיבא, שזהו הדגל שהיא חרתה על דגלה: תורה ועבודה, חיבור העוצמה הרוחנית יחד עם הבאת הדברים לפועל בחיי המעשה.

יהי רצון שנזכה תמיד לחיבור בין הברכה הרוחנית לברכה החומרית, והשפע האלוקי האינסופי יחול עלינו ועל כל ישראל בגוף ובנפש, בלימוד התורה, בתפילה ובכוח האמונה – יחד עם הכלכלה, הבטחון וההתפתחות הטכנולוגית והמעשית.

שיעורים נוספים