הקב”ה קורא לאברם העברי את הקריאה המהדהדת עד ימינו אלה – “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. לקריאה זו, הדורשת ביטול עצמי כל כך מוחלט והתמסרות מלאה לשליחות האלוקית, יש גם שכר: “וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”.
ניתן לשים לב שתיאור השכר מחולק לשניים: הפסוק הראשון מתאר את הברכה שתגיע לאברהם עצמו, עד השיא המופיע בסוף הפסוק – “והיה ברכה”, כל כולך תהיה ברכה. לעומת זאת החלק המופיע בפסוק השני (פס’ ג), עוסק בהשפעת ברכת אברהם על הסובבים אותו: המברכים אותו יתברכו, ובמקלליו תפגע המארה והקללה.
בסופו ובשיאו של החלק השני מופיע ביטוי שמצריך ביאור – “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”. מדרשים רבים מבארים שמשמעות משפט זה היא שכל העולם כולו אינו מתברך אלא בזכות אברהם. אולם רש”י על אתר כותב: “יש אגדות רבות, וזהו פשוטו: אדם אומר לבנו – תהא כאברהם. וכן כל ‘ונברכו בך’ שבמקרא. וזה מוכיח: “בך יברך ישראל לאמר – ישימך אלקים כאפרים וכמנשה”.
הברכה הגדולה ביותר לאברהם היא שאנשים ירצו להיות כמוהו, ויברכו את בניהם שיזכו אף הם להיות כאברהם.
נראה שיש כאן חידוש גדול, שיש להעמיק בו הרבה: אנו רגילים לקושיה המפורסמת של ‘צדיק ורע לו, רשע וטוב לו’, או בלשונו של ירמיה הנביא “מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד?” (ירמיה יב, א). ובאמת, פעמים רבות אנו רואים גם אנשים פרטיים צדיקים שחייהם מלאי ייסורים, וראינו גם תקופות ארוכות בהיסטוריה שבהן כלל עם ישראל חווה ייסורים קשים וממושכים. בתקופות כאלו מעטים האנשים האומרים לעצמם “אהא כאברהם”, או שמאחלים זאת לבניהם…
והנה, מחדשת לנו התורה שלא זה הוא סדר העולם – העולם אמור להתנהל כך שלאברהם ולזרעו לא יהיו רק דרך אמיתית, תורה ואמונה, אלא שדרך התורה עצמה תשפיע על עם ישראל רוב טובה וברכה, עד כדי שכל משפחות האדמה ירצו להיות כמותם.
אמנם, כאמור, פעמים רבות אין הדבר נראה כך, ואנו רואים צדיקים שלא מתענגים על רוב הטובה, אלא מדוכאים בייסורים. התשובה המקובלת לשאלת ‘צדיק ורע לו’, היא שבעולם הבא, עולם האמת, הצדיק מקבל את שכרו. ואדרבה, הייסורים שלו בעולם הזה אינם אלא כפרה על עוונותיו המועטים, כך ששכרו בעולם הבא יהיה גדול עוד יותר. אך על פי הברכה שמברך כאן הקב”ה את אברהם, אין די בתירוץ זה, שהרי העולם אמור להתנהל כך שכל משפחות האדמה יראו עין בעין את הטובה והברכה של הצדיק, של עם ישראל, ויחפצו להיות כמותם – ואם השכר האמיתי אינו אלא בעולם הבא, אומות העולם לא יראו זאת ולא יתחשבו בכך.
נראה שיש לבאר זאת בשני אופנים.
ראשית, צריך לדעת על מה להתבונן וכיצד להגדיר מהו הטוב האמיתי והשמחה האמיתית. האושר העמוק והאמיתי לאדם איננו בא מכספו הרב, או מתענוגות גשמיים – שכן אנו רואים פעמים רבות ‘עשיר ורע לו’… האושר האמיתי, שנותן לאדם סיפוק ושמחה לאורך זמן, הוא האושר הרוחני, הנובע בראש ובראשונה מקרבת אלוקים, וכן מתחושת סיפוק שהאדם מרגיש כאשר הוא ממלא את תפקידו וייעודו בעולם, כאשר הוא מרגיש שיש טעם ותוכן בעל משמעות לחייו, כאשר הוא מרגיש שבניו הולכים בדרכו, שמשפחתו קשורה אליו באהבה ובקשר אמיתי שאינו תלוי בדבר. רק אושר רוחני כזה הוא אושר שנשאר ומלווה את האדם לאורך זמן, ואף נותן לו שמחה ושלווה. מספרים על החפץ חיים זצ”ל, שכאשר כבר היה בא בימים אמר שאין בכלל קושיה של צדיק ורע לו, כי מי שמתבונן לעומק בעולם ובחיים רואה שבאמת גם בעולם הזה – צדיק טוב לו…
שנית, נראה שיש בכך הבדלי תקופות ודורות: הרב קוק זצ”ל כותב באורות הקדש, שבעבר התורה נתפסה רק כאוסף של חובות מוסריות, וחובות אף אדם איננו חפץ לקבל. לעומת זאת, בדורנו דור הגאולה, יותר ויותר יראו כל באי העולם שהתורה משפיעה על האדם לא רק חובות אלא שמחה ואושר עליון, ועל ידי כך נזכה שיתקיימו בנו דברי הפסוק: “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”.