מיד כאשר הקב”ה מעדכן את אברהם בתכניותיו להפוך את סדום ועמורה, חוגר אברהם את מתניו להפר את רוע הגזרה מעל יושבי סדום, וטוען כלפי רבונו של עולם: “האף תספה צדיק עם רשע? אולי יש חמישים צדיקם בתוך העיר – האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקם אשר בקרבה? חלילה לך מעשות כדבר הזה – להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע; חלילה לך – השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” (בראשית יח, כג-כה).
תוכן דבריו של אברהם נראה מוגזם ולא כל כך מתאים למציאות: אברהם משתומם על הקב”ה – האף תספה צדיק עם רשע?! אך אם נתבונן בדברים נגלה שהקב”ה לא חשב לרגע אחד להמית צדיק עם רשע – ברור ומובן מאיליו שאם יש בערים אלו צדיק אחד, ואפילו צדיק שאינו צדיק גמור, כמו לוט למשל, יציל אותו הקב”ה מן ההפיכה. זאת אנו למדים ממה שקרה בסופו של דבר – הלא לא נמצאו אפילו עשרה צדיקים בתוך העיר ולכן הקב”ה הופך את סדום ועמורה, ובכל זאת מציל את הצדיקים שבתוכן. אם כן, מהי הטענה של אברהם? הוא מבקש שה’ ‘יישא למקום’ – ימחל לכל העיר כולה, בזכות אותם צדיקים היושבים בה. ניתן להבין את בקשתו של אברהם, אך קשה מאד להבין את הטענה החריפה שלו כנגד הקב”ה: אם ה’ איננו מוחל לכל הרשעים בזכות עשרה צדיקים, כבר זה מוגדר “השופט כל הארץ לא יעשה משפט”?! האמנם זהו המשפט? זוהי שורת הדין? אברהם יכול לטעון שהקב”ה איננו מפגין כאן חסד ורחמים יתרים, אך לטעון שאין כאן משפט וצדק? מדוע בכלל אברהם מצפה שהקב”ה ימחל לכל העיר בזכות אותם צדיקים מעטים היושבים בה?
ביאור לדברים שמעתי מפי מו”ר חותני הרב יהושע ויצמן, על פי דברי חז”ל בזהר הקדוש על הפרשה (דף קו ע”א, ומובאים להלן על פי התרגום), שהם עצמם סתומים וטעונים ביאור: “אמר רבי יצחק: עד עשרה – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. לפיכך התחיל מחמשים עד עשרה, וכיון שהגיע לעשרה, אמר: מכאן ולמטה אין הוא מקום שעומד בתשובה, לפיכך לא ירד למטה מעשרה”.
יש להבין שכל המשא ומתן של אברהם עם הקב”ה איננו סתמי כמשא ומתן בשוק – זה טוען כך וזה אחרת, המוכר מנסה למכור כמה שיותר ביוקר והקונה מנסה להוזיל את המחיר; כאשר אברהם מבקש דווקא את זכותם של חמישים צדיקים, ואחר כך של ארבעים וחמישה וארבעים וכו’ – נודעת למספרים אלו משמעות פנימית; מציאות חמישים צדיקים בעיר מבטאת מעלה רוחנית שקיימת בעיר למרות הרשע הרווח בה.
הדבר דומה למעלתם של עשרת ימי תשובה ויחסם לכל שאר השנה כולה: בכל השנה כולה האדם חוטא ונכשל פעמים רבות מספור, והוא מרגיש שכולו מלא פשעים ועוונות ואין בו מתום. כיצד, אם כן, יכולים עשרת ימי תשובה לתקן מצב כה גרוע? האם בזכות עשרה ימים ניתן לכפר על כל השנה כולה? בעומק העניין עשרת ימי תשובה אינם עשרה ימים בודדים המכפרים בכוח תשובה ומעשים טובים על כל הימים הנותרים; אלו ימים המגלים וחושפים מהי בעצם מהותו הפנימית של האדם כל השנה כולה: הלא בכל השנה כולה האדם אינו חפץ לחטוא, וחטאיו הרבים אינם ביטוי אמיתי לנפשו אלא כשלון שבא כתוצאה מקושי ההתמודדות עם העולם ומהומת החיים החומריים שבו. ולכן כאשר אדם מבטא בעשרה ימים אלו את רצונו האמיתי והכן להתקרב לרבונו של עולם ולשמור מצוותיו – מוחל לו הקב”ה ומקבלו באהבה.
כך גם בסדום: עיר שיש בה עשרה צדיקים, אין הדבר מלמד רק על הצדיקים היושבים בעיר, אלא יש כאן לימוד על כל העיר כולה: כנראה כל העיר נמצאת במעלה רוחנית מינימלית מסויימת, עם כל חטאיה, וזה מתגלה ומתבטא בעשרה צדיקים המתגוררים בה. ממילא טוען אברהם שאם יכלה הקב”ה את העיר כולה, אף שיש בה עשרה צדיקים, הרי אין זה משפט אמת וצדק – שהרי אם יש בעיר עשרה צדיקים הרי זה מגלה שכל העיר כולה אינה חייבת כליה.
הדברים קשורים בעמקם לדברי בעל הלשם שבו ואחלמה לגבי הגאולה, העתידה לבוא בדור שכולו זכאי. וכי ניתן לדמיין דור שיהיה ממש כולו זכאי? מבאר בעל הלשם (שער ו’ פרק ט’): “הנה הוא על פי מה שאמרו שם בסנהדרין (קי”א א’) כי אחד מעיר מזכה כל העיר כולה ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה. וכן הוא מבואר במדרש הנעלם (בזוהר חדש פ’ נח סמוך לסופו) שאמר שם ר’ אליעזר בפירוש כי הגם שהכל תלוי בתשובה אך אי יחזרון בתשובה אפי’ חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא ע”ש. ובאמת הרי ישנם כמה צדיקים בכל דור ודור על כל פנים”.
שאיפה זו צריכה לעמוד לנגד עינינו – שנזכה להיות מאותם צדיקים שאינם עומדים רק לעצמם אלא מעצם היותם אנשים כלליים הקשורים לכלל ישראל, הם מגנים על כל האומה כולה והופכים את הדור כולו לזכאי.
זוהי השליחות הגדולה ביותר שלנו בדור הזה: בכל עם ישראל יש התעוררות מופלאה להתחבר לשרשים, להתחבר למקורות, להעיר את הרבדים הרדומים של הזהות היהודית בנפש. ואנחנו צריכים להגיע לכל מקום שבו עם ישראל נמצא ומשתוקק לאור התורה והאמונה, ללבות ניצוצות ולהוסיף אור!