בימים כתיקונם לא תמיד קל לנו עם מצוות מחיית עמלק. לא פעם אנחנו מודים על כך שאין לנו היום מצווה מעשית של מחיית עמלק – תודה לקב”ה שסיבב כך את ההיסטוריה, ותודה מיוחדת לסנחריב שבלבל את כל האומות עד שכיום אין לנו יכולת לדעת מי צאצא רחוק של עמלקים ומי לא, “וכל דפריש מרובא פריש” – כל אדם פרטי נידון על פי הרוב, שרוב אנשי העולם אינם מעמלק ולכן לא מוטלת עלינו מצווה למחות ולהרוג אף אחד.
אילו לא היה סנחריב מבלבל את כל האומות ומערבב אותן יחד, היינו צריכים למצוא היום את אותו עם שהוא צאצא של עמלק, ולמחות את כולו – כפי שמצווה שמואל את שאול – “עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר” (שמואל א’ פרק טו פסוק ג’). האם אנחנו בכלל מסוגלים לכך? האם אנחנו מסוגלים לעבור ולשחוט ולהמית תינוקות וילדים וגברים ונשים וזקנים? קשה לנו לדמיין את עצמינו במצב כזה, אפילו אם הקב”ה היה מצווה עלינו ציווי מפורש לעשות כך, והיה ברור לנו שכלית שזה הדבר הנכון לעשות, הרי זה קשה לנו מאד.
אינני יודע – אולי יש בין קוראי מאמר זה כאלו שמרגישים דווקא נוח עם ציווי כזה… אני מעיד על עצמי שלי מאד לא נוח אפילו לדמיין את עצמי במצב כזה, וברור לי לחלוטין שזו גם צריכה להיות ההרגשה של כולנו – זוהי ההרגשה הנורמלית והטבעית, לסלוד מכל שפיכת דם, ולהתייחס בשלילה חמורה לכל רצח המוני, גם של אנשים שהורי הוריהם פגעו פעם בעם ישראל.
אמנם ישנה מצווה כזו, ולכאורה היא מלמדת אותנו לנקום ולנטור לכל עם שפגע בנו, ולהשמידו מעל פני האדמה… אבל הקב”ה מלמד אותנו לא רק דרך התורה והמצוות, אלא לא פחות מכך באמצעות ההיסטוריה והמציאות, בבחינת “וחיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה”, חייו של עם ישראל אף הם תורה וגם מהם יש ללמוד. והמציאות, כפי שהזכרנו, היא שהקב”ה סיבב את פני הדברים כך שלא תהיה לנו היום מצוות מחיית עמלק, ולא מצוות מחיית שבעת עממים (בלי להכנס כרגע למחלוקות המפרשים האם הציווי “לא תחייה כל נשמה” מתפרש כפשוטו או שהוא לא עד כדי כך טוטאלי…), ולא התבשרנו גם שאליהו הנביא כשיבוא יבשר לנו מי מזרע עמלק ומי לא. אדרבה, מכך אנחנו למדים שהקב”ה לא חפץ היום שנשמיד עם שלם, וכך גם אינו חפץ שאנחנו נשתוקק לכך.
זהו חלק מהמתח – ומההשלמה הפנימית – בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. מצד אחד התורה שבכתב היא אלוקית, נצחית ובלתי משתנה; ומאידך – התורה שבכתב היא כתובה, היא איננה תורה חיה, היא איננה דינמית ואיננה יכולה להיות מתאימה לכל דור. לכן ניתנה לנו התורה שבעל פה, בבחינת חיי עולם, תורה דינמית שמתאימה את התורה שבכתב לדור שבו אנו נמצאים. התורה שבכתב מלמדת אותנו את הכלל, את היסודות, ומתוכם אנחנו למדים מה נכון וראוי לעשות בדורנו. “אל השופט אשר יהיה בימים ההם – אין לך אלא שופט שבדורך”.
הלכה למעשה, אנחנו פועלים על פי התורה שבעל פה כאשר היא מסייגת את התורה שבכתב. כך, למשל אנחנו לא מחפשים עמלקים להרגם כיוון שהתורה שבעל פה פוטרת אותנו מכך, אנחנו גם לא מוכרים את בנותינו לשפחות וגם לא מחתנים אותן בעודן קטנות כיוון שהתורה שבעל פה אוסרת עלינו זאת, למרות שהתורה שבכתב מתירה. יחד עם זאת, התורה שבכתב מלמדת אותנו יסודות עקרוניים שגם להם יש השלכה רבה על חיינו, למרות שההלכה למעשה היא שונה.
נראה שבנושא זה של מחיית עמלק, למרות שלמעשה לא מוטלת עלינו המצווה, יש כאן מסר עמוק מאד שהתורה מפנה כלפינו – אל לנו להסחף אחרי המוסר הנוצרי המעוות, הגורס חמלה וויתורים בלי גבול. הנצרות – גם כיום – דורשת מאיתנו ללא הפסק להגיש את הלחי השנייה ולא להגיב ביד חזקה על התקפות נפשעות שחוזרות ונשנות כלפינו. דוגמא אחת לכך היא התגובה שלנו לטרור על כל צורותיו במהלך השנים, החל מחוסר האונים שלנו במשך שנים רבות למנוע את ירי הקסאמים על שדרות – ודאי שאילו היינו גובים מחיר כבד ומשמעותי על כל קסאם, היה הירי מפסיק בפתאומיות. כך גם ‘טרור הבודדים’ שלפתע אוחזים בסכין ומחפשים יהודי לרצוח אותו – אילו היה המחבל יודע שמייד לאחר הפיגוע מגרשים את כל משפחתו והורסים את כל הכפר שלו, לא היה אותו מחבל בודד יוצא לרצוח מלכתחילה. אלא שאנחנו כבולים בידי עצמינו, על ידי שאנחנו נכנעים לאותו מוסר נוצרי שמונע מאיתנו לפעול. הנצרות איננה עסוקה כלל בשאלה מי צודק, מי ראוי לשבת ולשלוט בארץ הזו, למי היא שייכת – אלא אך ורק בשאלה מי החלש והמסכן… על החלש ראוי לרחם, ראוי לוותר לו, להכנע לדרישותיו… מוסר נוצרי זה הוא המסכן אותנו יותר מכל, ובו עלינו להלחם.
טעות היא לחשוב שהמוסר הנוצרי המזוייף הזה באמת פועל לטובת החלש. האמת היא הפוכה – לערביי עזה היה טוב בהרבה אילו היינו מכריעים את הטרור ואת הקסאמים במכה אחת חזקה, מאשר המצב הנוכחי שבו למרות שיש לנו את הכוח הפיזי והצבאי, אין לנו כוח נפשי לפעול כפי שצריך, וכך אנחנו מתישים את עצמינו וגם את תושבי עזה בפעולות מתמשכות ולא יעילות. אילו היה לנו את הכוח הנפשי לפעול בתקיפות נגד הטרור ולגרום לכך שיהיה מחיר גבוה שיכאב לאויבינו גם מבחינה מדינית – הרי שהם היו מפנימים את הגבולות המוסריים והמציאותיים ולא היו מייגעים את עצמם במאבק חסר תוחלת נגדינו. בכל דור ודור, עלינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק של ימינו – בשדרות ובגוש עציון, בגוש קטיף ובנתניה, ובכל מקום שבו פגע הטרור – ומתוך כך להתמלא עוז רוח לפעול בגבורה כנגדו.