לכאורה בקשתם של ראובן וגד היא הגיונית, ומדוע משה תוקף אותם?
בני גד ובני ראובן לכאורה מבקשים ממשה רבנו בקשה הגיונית וסבירה (במדבר פרק לב):
“וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: …הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה’ לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:
הבקשה היא לכאורה הגיונית – זה חשבון פשוט של הדרך הכי טובה לחלק את המשאבים העומדים לרשותנו! הרי המקום הזה שה’ נתן לנו הוא מקום מקנה, ואנחנו – בני גד וראובן – אנחנו אנשי מקנה, אז הכי מתבקש שאנחנו נקבל את המקום הזה, וכך גם כל עם ישראל ירוויח כי כל ארץ ישראל שבין הירדן לים תוכל להתחלק באופן יותר מרווח לעשרת השבטים האחרים, במקום שגם בני גד וראובן יקחו ממנה חלק. לכאורה זה מקרה מובהק של win-win-situation, כלומר מצב שבו כל הצדדים מרוויחים…
והנה, בפועל משה רבנו ממש מתנפל על ראובן וגד ודוחה את בקשתם מכל וכל:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’?
לא נחה דעתו של משה רבנו עד שהוא משווה את חטאם של בני ראובן וגד לחטא המרגלים:
כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’… וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה’ אֶל יִשְׂרָאֵל:
מהי, אם כן, החומרה הרבה בבקשתם של בני גד וראובן?
נראה מדבריו של משה רבנו שיש שלשה רבדים בעייתיים בבקשתם:
הרובד הראשון – אי שוויון בנטל.
הטענה הבסיסית של משה רבנו היא “האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?” לא יעלה על הדעת שעם ישראל כולו יצא לתקופה קשה של מלחמות ומאבקים עם מלכי כנען, ואתם פורשים מן הציבור! מלחמת כיבוש הארץ היא מלחמת מצווה, שאליה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וקל וחומר לבני גד ובני ראובן שאף הם מחוייבים במצווה הזו. זה לא רק עניין של מצווה – זה עניין של אחדות לאומית. לפרוש ממלחמת מצווה זה לא רק ביטול מצוות עשה, אלא גם יצירת פירוד בעם ישראל, שסע פנימי שמפורר את עם ישראל מבפנים. ממילא זה יוצר מורך לב ותחושה של ‘פראייריות’ בקרב היוצאים למלחמה, ולכן אומר משה לראובן וגד – “וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’?” לכאורה, במה הם מניאים את לב בני ישראל? הם לא מפריעים לאף אחד ללכת להלחם וגם אינם מפחידים אותם כפי שעשו המרגלים בשעתם. אבל בעומק העניין, ברגע שהם פונים לעשות לביתם ופורשים מהכלל ואינם מתייצבים למלחמה, הרי הם מחלישים את המוטיבציה אצל כל העם.
הרובד השני – סולם ערכים עקום וחסר
הכעס של משה רבנו נובע גם מכך שראובן וגד שמים את השיקולים הכלכליים במקום הראשון. כסף זה חשוב, אבל זה לא הכל בחיים ואפילו לא הדבר החשוב באמת. חשובים יותר האחדות בעם ישראל, השראת שכינה בארץ ישראל, וכו’. הביטוי לסולם הערכים העקום של ראובן וגד בא לידי ביטוי בכך שכאשר הם מציעים את הצעתם למשה, הם אומרים [במדבר פרק לב פסוקים טז-יח]:
“וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ”.
אם נדייק בדבריהם, ובהבדל שבין הצעתם לבין מה שמשה רבנו מקבל מתוכה, נגלה שתי נקודות משמעותיות.
ראשית, ראובן וגד קודם כל אומרים שיבנו גדרות צאן למקנה, ורק אחר כך ערים לנשיהם ולבניהם – הצאן קודם אצלם אפילו למשפחותיהם. ברגע שהכל נמדד לפי שיקול כספי, הערכים האמיתיים והחשובים נדחקים הצידה. לעומת זאת כאשר משה מקבל את הצעתם הוא משנה את הסדר המקולקל הזה ואומר [במדבר פרק לב פסוק כד]: “בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ”.
שנית, גם לאחר שמשה כועס על ראובן וגד וגוער בהם על הפרישה מן הציבור, הם אמנם מבינים שעליהם להתאחד עם עם ישראל, אך הם עדיין מפספסים את הרובד האלוקי במלחמה. לכן הם מדגישים – “נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, “עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ”. לעומת זאת משה אומר להם [במדבר פרק לב פסוקים כ-כג]:
“וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה’ עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה’ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה’: וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה’ וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם”.
לא פחות משש פעמים חוזר משה על הדגש – המשא ומתן שלכם הוא לא רק מול עם ישראל אלא מול ה’! המלחמה היא לפני ה’, הארץ נכבשת לפני ה’, עליכם להיות נקיים מה’ ומישראל, ואם לא תעמדו במחויבות שלכם הרי אתם חוטאים לא רק לישראל אלא גם לה’.
את שתי הנקודות האלה מתקנים ראובן וגד כאשר הם חוזרים ונענים למשה ואומרים לו [במדבר פרק לב פסוקים כה-כז]:
“וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד: וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר“.
קודם כל הם מדגישים בתחילה ובסוף – “כאשר אדוני מצווה”, “כאשר אדוני דובר”. אך זו לא רק אמירה מתחנפת אלא יש לה כיסוי – ראשית, הם מזכירים קודם כל את “טפנו נשינו” ורק אז את “מקננו וכל בהמתנו”, ושנית – הם מבינים שהצבא יוצא “לפני ה’ למלחמה”.
הרובד השלישי – מאיסה בארץ ישראל
אמנם גם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, שכן ההבטחה האלוקית היא לתת לנו את ארץ ישראל, מנהר פרת ועד הים התיכון. ובכל זאת, קדושתה של ארץ ישראל מתגלה יותר בעבר הירדן המערבי, בין הירדן לים. לכן משה רבנו מצטער שלא נכנס לארץ, למרות שכן נכנס לעבר הירדן המזרחי. ולכן יש פגם במעשיהם של ראובן וגד, שמבקשים להשאר בעבר הירדן המזרחי ולא להכנס לעבר הירדן המערבי המקודש יותר.
פגם זה חמור עד כדי כך שמשה משווה את ראובן וגד למרגלים, שמאסו בארץ חמדה ולא רצו להכנס לארץ ישראל.
הלימוד הגדול שעלינו ללמוד מסיפור זה הוא כיצד כן ראוי לפעול – מתוך אחדות של עם ישראל, מתוך ראייה ערכית וסולם עדיפויות מתוקן, ומתוך נאמנות לארץ ישראל ולקדושתה.
שיחות הרב צבי יהודה על ספר במדבר, עמ' 351, נספח ג' לפרשת פנחס.
רק בספר דברים, נצטווינו סוף סוף על שמחת החג: "ושמחת בחגך"! למרות שפרשיות המועדים כבר נאמרו בחומשים הקודמים. מדוע? שיעור משמח על החיבור של השמחה עם ארץ ישראל
היתר מכירה הרב קוק הרידבז, אגרות הראיה , אגרת תקנה ,הרב קוק , הרידבז