חנוך לנער על פי דרכו , כ"ט חשון התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

איך להורים צדיקים כמו יצחק ורבקה, נולד בן רשע כמו עשיו?

ראשית נעמוד על טיבו של עשיו. בפסוקים לא מתוארת במפורש רשעותו של עשיו, אם כי חז”ל מתארים את עשיו כרשע. ודאי חז”ל הכירו את צאצאיו וממשיכי דרכו של עשיו, שפגעו רבות בעם ישראל, ומעשי בנים סימן לאבות… אך אם נעמיק בפשט הפסוקים נראה את ניצני הרשעה מתגלים: עשיו ויתר על הבכורה ובז לה – ברור שהבכורה שעשיו מוותר עליה כל כך בקלות איננה הזכות לרשת פי שניים ברכוש, אלא הזכות להיות הממשיך העיקרי של השושלת של אברהם ויצחק. זו הסיבה שיעקב כל כך רוצה את הבכורה, וזו הסיבה שעשיו כל כך מבזה אותה… כמו כן, לאחר שיעקב זוכה בברכות, עשיו מבקש להרוג את יעקב אחיו.

כאמור, על פי חז”ל עשיו היה רוצח, גזלן, מנאף ועוד ועוד, אך גם לפי פשט הפסוקים עשיו היה דמות לא חיובית בלשון המעטה. איך ייתכן שיצחק ורבקה מגדלים בביתם בן שהוא כל כך מנוגד לאופיים ולצדקתם?

שאלה מעין זו שואל הרש”ר הירש בפירושו על התורה, והוא עונה תשובה מרתקת, שיש ללמוד ממנה רבות על חינוך ילדים ועל עבודת ה’.

תשובתו של הרש”ר הירש חריפה ומעוררת מחשבה – הוא קובע כי יצחק ורבקה הם ה’אשמים’ בכך שעשיו התפתח לכיוונים שליליים!

הרש”ר הירש מתבסס על המדרש בבראשית רבה [פרשה סג אות יד]:

“ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י”ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י”ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים”.

ההדס והעצבונית הם שני צמחים דומים מאד זה לזה בקטנותם. במשל ההדס והעצבונית היו גדלים “זה על גבי זה” – מעורבים יחד, וקשה היה להבחין ביניהם. כאשר גדלו – ההדס החל לתת ריח, ואילו העצבונית הוא צמח קוצני שמגדל את חוחיו.

מבאר הרש”ר הירש: הבעיה העיקרית בחינוך שהעניקו יצחק ורבקה לבניהם, הייתה שהם גידלו אותם יחד, “זה על גבי זה”, ולא נתנו את הייחודיות לכל אחד מבניהם.

“…הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם, מקורו העיקרי היה לא רק בתכונותיהם אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב לנטיותיהם הנסתרות. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: “חנוך לנער על פי דרכו” (משלי, כ”ב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את הנטיות הרדומות בעמקי נפשו…התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות…”

הבעיה הייתה ש”כל י”ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר” – עשיו, שבנטיית ליבו מתאים יותר להיות איש מעשה, איש ציד ואיש שדה, לא היו ההורים שלו צריכים לכפות אותו דווקא ללכת לבית הספר, לשקוד על הלימודים. זה דבר שיותר התאים ליעקב – עבור עשיו זה היה כובל, מעיק ומעורר תחושת התנגדות פנימית.

אילו ההורים של עשיו היו קולטים את הצורך לתת לו חינוך על פי דרכו המיוחדת לו, היה עשיו מוצא סיפוק בעולמו המעשי – כך הוא היה מקבל הערכה וכבוד על דרכו שלו, ולא היה מחפש להתבלט דווקא בדרך הרוע.

העיקרון החינוכי שעולה מדבריו של הרש”ר הירש הוא חשוב ומרכזי – “חנוך לנער על פי דרכו” – לא יכולה ולא צריכה להיות דרך אחת שרק בה כולם הולכים. אין מסלול אחד שמתאים לכולם. “כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות” – כשם שהקב”ה ברא את כולם עם פרצופים שונים, כך הוא ברא כל אחד עם תכונות אופי אחרות, והחינוך שמעניקים לו צריך להיות מותאם לאופיו ולתכונותיו.

רק חינוך שמתאים לנפש הילד יוכל לתת מענה לצרכים שלו, לחבר אותו לדרך החינוכית שאותה ההורים רוצים להנחיל לו ולממש את כוחותיו   בצורה חיובית למען עם ישראל כולו.

רגילים להזכיר בהקשר זה את ביאליק ואת אחד העם – חיים נחמן ביאליק בעל הנפש השירית והפיוטית, גדל והתחנך בבית מדרש ליטאי של ‘מתנגדים’,  של מתנגדי החסידות, שעסקו אך ורק בלימוד גמרא והלכה, בלי לתת מקום לשירה, לשמחה, לעבודת ה’ באמצעות הנפש והרגש. לעומתו אשר צבי גרינברג, המכונה ‘אחד העם’ – שהיה רציונליסט ושכלתן באופן מאד בולט, גדל במשפחה חסידית באודסה, שבה הדגש המרכזי היה דווקא על עבודת ה’ בשמחה ומתוך רגש, ופחות על הפן השכלתני.

באופן טבעי שניהם – גם ביאליק וגם אחד העם – לא הרגישו הזדהות וחיבור עם הדרך החינוכית שבה גדלו. מאד ייתכן שיש קשר בין העובדה ששניהם עזבו את שמירת המצוות ואת אורח החיים הדתי, לבין מציאות זו שגרמה שכל אחד מהם גדל והתחנך לא “על פי דרכו”.

יש מבארים שלכך רמז מרן הרב קוק זצ”ל באורות התורה פרק ט פסקה ו:

“ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם הי’ מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז הי’ מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז הי’ נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנעם האגדה”.

הרב מתאר כאן אדם שעוסק באינטנסיביות בענייני הלכה, למרות שנטיית נפשו מתאימה דווקא ללימוד אגדה. ראשית, יש לשים לב שהרב מכנה זאת בשם “בגידה” (!) בתכונה האישית של האדם – אם הקב”ה זיכה אותך בכשרון מסוים ובנטיית נפש מסויימת, חלק מתפקידך בעולם הוא להביא אותם לידי מימוש וביטוי, ואם לא עשית זאת הרי בגדת בשליחותך.

מלבד ‘בגידה’ זו, הרי שהעיסוק בתורה בתחום שאינו ראוי ומתאים לאדם, יוצר אצלו ניגוד נפשי לתורה, ריחוק מהתורה ומעבודת ה’.

ועל כן:

“אמנם כיוון שאינו מכיר את סבת הרגשתו הנגודית בלמוד, והוא מתגבר נגד טבעו, תיכף כשנפתחים לפניו איזה דרכים של הפקר הוא מתפרץ ונעשה שונא וער לתורה ולאמונה, והולך מדחי אל דחי…”

“כשנפתחים לפניו דרכים של הפקר”, כשאדם כזה פוגש מציאות שאיננה דתית, כאשר הוא מתנתק ומתרחק מהחממה התורנית שבה גדל, הוא איננו משמר את הדרך שבה התחנך אלא מתפרץ להתרחק כמה שיותר מעבודת ה’, פורץ את הגבולות המוסריים והתורניים, עד כדי שנעשה שונא וער לתורה (ער במובן אויב, כמו שדרשו חז”ל על שנער שנקראה כך מכיוון שהעמידה שונא וער לקב”ה – כנראה משרש ע,ר,ר). כל עוד האדם נמצא בתוך החממה הדתית והתורנית, הוא חושש למרוד. למרות שהוא מרגיש התנגדות פנימית ללימוד התורה הוא ממשיך בתלם ללא רצון. אך כאשר נפתחים לפניו עולמות אחרים הוא מיד נוטש את דרך התורה.

ממשיך הרב זצ”ל ואומר:

“ומהם יצאו מה שיצאו מבני פריצי עמנו, המתנשאים להעמיד חזון ולסמות עינו של עולם”.

מיהם אותם “בני פריצי עמנו” שהרב מתייחס אליהם? יש מבארים שהכוונה היא לחיים נחמן ביאליק, ולאשר צבי גרינברג, הלא הוא ‘אחד העם’. שניהם גדלו בתוך חממה תורנית, ולבסוף עזבו את שמירת המצוות; שניהם “התנשאו להעמיד חזון” – הם לא פרקו כל עול ויצאו לתרבות רעה במובן של חוסר מוסריות והתנתקות מאידאלים – אדרבה, הם מצאו עולמות רוחניים מלאי חזון והגות בעולם החילוני; ומאידך שניהם פעלו בלא יודעין “לסמות עינו של עולם”, כלומר בעצם עזיבתם את עולם התורה הם גרמו לעיוורון פנימי אצל רבים, ולחיזוק תופעת עזיבת התורה והמצוות.

נחזור לעיקרון החינוכי שמופיע בדבריו של הרש”ר הירש – חנוך לנער על פי דרכו: על המחנך להכיר את הנער ולמצוא את הדרך המתאימה ביותר עבורו להתקרב לתורה, ליראת שמים, לצמיחה פנימית נפשית.

ועוד נקודה חשובה ביותר. למרות שאני מאד מזדהה עם עיקרון חינוכי זה, חשוב לחדד את הדברים:

מדבריו של הרש”ר הירש עלול להשמע כאילו עשיו איננו אשם כלל… כאילו רק יצחק ורבקה אשמים שלא חינכו אותו כראוי. כמובן לא זו הכוונה – לא משנה מה ההורים עושים וכיצד הם מתייחסים, בכל מקרה האחריות הסופית מוטלת על הילד: אלו החיים שלך, ויש לך בחירה חופשית. גם ילד שגדל במשפחה הרוסה וללא חינוך ראוי, יש לו בחירה חופשית כיצד להתמודד וכיצד להוביל את החיים שלו. גם אם יצחק ורבקה לא הבינו כראוי את עשיו, האחריות מוטלת עליו בלבד. כהורים עלינו ללמוד את העיקרון החינוכי, אך  כילדים וכבנים עלינו לקחת אחריות על חיינו.

 

שיעורים נוספים