הכותרת – חנוכה בתקופת התנ”ך – נראית לא הגיונית… הרי מלחמת החשמונאים עם היוונים התרחשה לאחר תקופת התנ”ך! לא ייתכן שחנוכה יוזכר בתנ”ך…
ובאמת חג החנוכה איננו מוזכר בתנ”ך, ובכל זאת נראה שכבר בתקופת התנ”ך הייתה משמעות לחג החנוכה ותקופתו.
אחד המקורות המיוחדים לכך היא המשנה העוסקת במצוות הבאת הביכורים לבית המקדש:
משנה מסכת ביכורים פרק א משנה ו’:
מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. רבי יהודה בן בתירא אומר: מביא וקורא.
המשנה מלמדת אותנו שאפשר להביא ביכורים מעצרת, כלומר מחג השבועות, ועד חנוכה! אמנם לדעת תנא קמא יש הבדל בין הזמנים, שמעצרת ועד החג [כלומר משבועות ועד סוכות] מביא את הביכורים וקורא את נוסח הפרשה “ארמי אובד אבי”, ואילו מסוכות ועד חנוכה עדיין אפשר להביא ביכורים, אבל לא לקרוא את נוסח הפרשה.
על כל פנים, מצוות ביכורים היא משבועות ועד חנוכה. והרי זה דבר מדהים! הרי מצוות הביכורים מופיעה בספר דברים, בפרשת כי תבוא, ואז עוד לא היה קיים חג החנוכה – אז מה אמר משה לבני ישראל? תביאו ביכורים עד כ”ה בכסלו? מה המיוחד בתאריך הזה? מה חשבו בני ישראל כאשר משה אמר להם שאפשר להביא ביכורים עד כ”ה בכסלו?
צריך להבין, שכמו הרבה חגים אחרים בעם ישראל, גם לחנוכה יש משמעות חקלאית ולא רק היסטורית. אנחנו מכירים לדוגמא את חג הפסח, שמבחינה היסטורית הוא לזכר יציאת מצרים, ומבחינה חקלאית הוא חג האביב – “אביב” פירושו שהתבואה באיביה, כלומר בשלה בגבעולים. אנחנו יודעים שחג השבועות הוא מצד אחד זמן מתן תורתנו, ומבחינה חקלאית הוא חג הקציר – סיום תקופת הקציר של החיטים והשעורים, וגם חג הביכורים – תחילת תקופת הבשלת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל [גפן, תאנה ורימון מתחילים להבשיל בחג הביכורים]. בדומה לחגים אלו ולחגים נוספים, גם חג החנוכה הוא מצד אחד חג לזכר אירוע היסטורי – נצחון המכבים על היוונים, ומצד שני זהו חג חקלאי – זהו סיום תקופת האסיף! שכן אמנם סוכות הוא חג האסיף, אך למעשה חג הסוכות מסיים את אסיף הפירות – גפן, תאנה ורימון, זית ותמר – כולם נאספים בתשרי. אבל אם אתה רוצה את הזיתים להכין מהם שמן – העונה היא ממש עכשיו בכסלו, ולכן חנוכה הוא חג האסיף של השמן! לכן, אף על פי שאנחנו חוגגים את האסיף בחג הסוכות, שכן זהו סיום אסיף כל הפירות, יחד עם זאת גם חנוכה יש לו ערך וחשיבות בתור זמן סיום אסיף השמן.
זו הסיבה שמצוות הביכורים מתקיימת משבועות ועד חנוכה, שהרי את הביכורים ניתן להביא מפירות, אך גם מתוצרים של הפירות – יין ושמן, ולכן הגיוני שמותר יהיה להביא את הביכורים עד סוף עונת האסיף של השמן, שמסיים למעשה את כל תקופת האסיף כולה. לכן, כאשר משה רבנו מצווה את עם ישראל להביא ביכורים, הוא לא אומר להם שאפשר להביא ביכורים “עד חנוכה”, שהרי עוד לא נתקן חג החנוכה… ובכל זאת, משה אומר לעם ישראל שאפשר להביא ביכורים עד סוף עונת האסיף – כלומר, לא רק עד תשרי שהוא אסיף הפירות, אלא עד סוף כסלו – שהוא סיום תקופת האסיף של השמן.
חז”ל מרחיבים את היריעה עוד יותר, ומספרים לנו על חג שהיה קיים בתקופה הזו של חנוכה – עוד מתקופת אדם הראשון! כך מספרת הגמרא, במסכת עבודה זרה דף ח:
“לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך [=אדם הראשון, שנברא בראש השנה, שם לב שככל שהזמן עובר הימים מתקצרים והולכים והלילות מתארכים], אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! [כלומר, אדם הראשון לא ידע שכך דרכו של העולם, שבחורף היום יותר קצר והלילה מתארך – והוא חשש שמא זהו עונש על חטא האכילה מעץ הדעת, שהרי בעקבות החטא אמר לו הקב”ה שנגזרה עליו מיתה – “מעפר באת ואל עפר תשוב” ולכן חשש אדם הראשון שהעולם חוזר לתוהו ובוהו, שבו נאמר “וחושך על פני תהום”, ואם כן לא רק אדם הראשון ימות אלא העולם כולו יחרב]. עמד וישב ח’ ימים בתענית ובתפלה. כיון שראה תקופת טבת [יום תקופת טבת הוא היום הקצר ביותר, שלאחריו היום מתחיל להתארך] וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים” [כלומר, מן השנה הבאה ואילך אדם הראשון קבע גם את שמונה הימים שלפני היום הקצר בשנה וגם את שמונה הימים שלאחריו – בתור ימים טובים של שבח והודאה לריבונו של עולם].
לכאורה יש לשאול, אם אדם הראשון הבין ש”מנהגו של עולם הוא”, אז מה יש פה לחגוג? הרי הוא מבין כעת שלא הייתה גזירה של חורבן העולם שה’ הציל אותו ממנה, אלא זה דבר טבעי שהיום מתקצר ומתארך, אז למה זו סיבה למסיבה וליום טוב?
נראה שאדם הראשון הבין היטב, שאף על פי שזוהי דרכו של עולם יש כאן הרבה מה להודות. מהי המשמעות של היום שמתקצר והולך ומתארך והולך? שגם כאשר החושך מתגבר, גם כאשר יש צרות רבות ורעות, גם כאשר האדם עצמו נופל במדרגתו הרוחנית והולך מדחי אל דחי, נכשל וחוטא – זו אמנם נפילה, אך זו ירידה לצורך עלייה; גם הנפילה היא חלק מתהליך ההתקדמות של האדם ושל העולם. כך ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו – עליות וירידות, אור וחושך, רע וטוב – וזו סיבה טובה להודות ולהלל לה’ על שנתן לנו את היכולת לצאת ולהתרומם גם מתוך מצבים לא קלים.
מסיימת הגמרא שם במסכת עבודה זרה:
“הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים”. כלומר, אדם הראשון קבע כאן חג ארוך, של שמונה ימים לפני היום הקצר ביותר ועוד שמונה ימים אחריו – והוא כמובן קבע את החג הזה לשם שמים, בתור חג של הודאה לה’ על הבריאה שברא, ועל הכוח שנתן בנו לצמוח גם מתוך החושך. אך צאצאיו של אדם הראשון שהיו עובדי עבודה זרה, לקחו את החג הזה של אדם הראשון וקבעו אותו כחג לעבודת כוכבים…
מעניין לשים לב, שחג החנוכה חל תמיד בתקופה הזו של השנה שבה הימים קצרים והלילות ארוכים, ובדרך כלל חנוכה חל ממש בתאריך 23.12 שהוא תמיד היום הקצר ביותר. אמנם לעיתים חנוכה חל מעט קודם, בגלל השנה המעוברת, ובכל זאת קשה שלא לשים לב לקשר בין החג של אדם הראשון – שקלקלו אותו צאצאיו והפכו אותו לחג של עבודה זרה – לבין חג החנוכה שמהווה תיקון לאותו חג שנתקלקל. גם חג החנוכה הוא חג של עליה מתוך נפילה, של נצחון האור האלוקי של התורה והאמונה על פני החושך של תרבות יוון, שהייתה כלפי חוץ בעלת יופי, אמנות, מדע ועוצמה צבאית וגופנית, אך מבחינה רוחנית הייתה ריקה ורקובה, וחז”ל המשילו אותה לחושך. לא במקרה הנס נעשה בשמן ובאור – שמתאים גם לתקופה החקלאית של איסוף השמן, וגם לתקופה של הלילות הארוכים ביותר, שיש להאיר אותם באור הרוחני של התורה והמצוות.
חג החנוכה, אם כן, מתחיל כבר מאדם הראשון ומעונת החורף, ממשיך דרך מצוות הביכורים ואיסוף השמן – ועד לחשמונאים, עם גבורת הרוח והאור הרוחני שמנצח את החושך של תרבות יוון.