יוסף ה’ לי בן אחר , ו' כסלו התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

 

רחל אמנו העקרה משתוקקת לבנים, וחשה כי ללא ילד חייה אינם חיים: “הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי”. את תחושותיה הקשות מביעה רחל גם כאשר לבסוף פוקד אותה ה’ בבן, והיא מכריזה “אסף ה’ את חרפתי”. ומה שם ייקרא לרך הנולד? אולי ‘אסף’? לא, רחל איננה קוראת לבנה בשם המבטא את תחושות ההקלה הגדולה והשמחה העצומה שהיא חווה ברגע זה – “ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף ה’ לי בן אחר”.

קריאת שמו של יוסף על ידי רחל תמוהה ביותר – זה מה שיש לך לומר עכשיו? במקום להודות על הבן הנפלא שקיבלת, במקום לבטא את שמחתך בילד הזה, את מייד מבקשת בן אחר? וזאת עוד ניתן איכשהו להבין, שרחל מתפללת שלא יהיה זה הבן היחיד; אך איך ניתן לקרוא לילד בשם כזה, שרק מבטא את הכיסופים למישהו אחר? מהי התחושה שתהיה  לילד הזה כל חייו, כאשר הוא יודע שבעצם השם שלו מבטא את הציפייה למישהו אחר, ולאו דווקא אליו… זה כמעט מזכיר את הסיפור הידוע (למרות שמן הסתם אין זה סיפור אמיתי…) על אדם שציפה מאד שייוולד לו בן, וכשנולדה לו לבסוף בת – קרא לה ‘אכזבה’…

יש להבין שיוסף איננו נקרא על שם אחיו שעוד לא נולד. שמו של יוסף מבטא את הפנייה לריבונו של עולם שיוסיף שפע אלוקי עליון ויברך את מעשי ידינו בעולם הזה, שהם בבחינת ‘אתערותא דלתתא’ – התעוררות מלמטה שאנו משתדלים ופועלים ויוצרים  – אך אין לה לא קיום ולא תקווה ללא אתערותא דלעילא, ללא הארת פניו של הקב”ה.

ההארה של הקב”ה תבוא לידי ביטוי גם בכך שהוא יוסיף לרחל בן אחר, אך היא תבוא לידי ביטוי גם בכל דבר ודבר בחיים בכלל, ובחייו של יוסף בפרט.

לא לחינם מתבטא עיקרון זה דווקא בשמו של יוסף. כל אישיותו ומהותו הפנימית של יוסף סובבת סביב ציר זה. גם במהלך חייו, יוסף פועל מצד אחד כמנהיג כריזמטי ודומיננטי, שמוביל תהליכים כלכליים, מדיניים ופוליטיים במצרים ובמזרח התיכון כולו; ומאידך מעמדו איננו מסנוור אותו, והוא יודע בדיוק מה מועט חלקו בניהול העולם, ועד כמה תלוי הכל בדבר ה’, באתערותא דלעילא, שרק היא מברכת ונותנת חיים ומשמעות להשתדלות שלנו: “בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה”; “אתם חשבתם עלי לרעה, והאלהים חשבה לטובה – למען עשֹה כיום הזה להחיות עם רב”.

ר’ שמעון בר יוחאי מלמד אותנו שגם בתהליך הגאולה ישנם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ועל פי ביאורו של הגר”א לדברים אלו (כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר’ הלל משקלוב, בספר ‘קול התור’), מדובר בשתי תקופות שונות בתהליך הגאולה: משיח בן יוסף עיקר עניינו הוא ה’אתערותא דלתתא’, פעולתנו והשתדלותנו לקרב את הגאולה – על ידי נטיעת עצים וייבוש ביצות, על ידי הקמת יישובים וקיבוץ גלויות, וגם על ידי תשובה שלמה וגילוי רזי תורה. אנחנו צריכים לפעול בכל תחום בצעדים קטנים ואנושיים, קמעא קמעא, ובזכות מעשינו הקטנים נעורר חסד אלוקי עליון לשכון בתוכנו ולגאול אותנו גאולה שלמה – “הצעיר יהיה לאלף והקטון לגוי עצום, אני ה’ בעיתה אחישנה”. תפיסה זו של הגר”א הייתה חידוש גדול בקרב ציבור שדגל בישיבה פסיבית בגלות והמתנה לבואו של המשיח “מן ענני שמייא”, ולמקדש של אש שירד מהשמים. בעקבות דברי הגר”א עלו מאות מתלמידיו לארץ ויישבו אותה במסירות נפש עילאית, מתוך הבנה שבכך הם מעוררים את צמיחתה של תקופת משיח בן יוסף, של ההתעוררות האנושית שלנו, שרק בעקבותיה תבוא הגאולה האלוקית.

השם ‘יוסף’ מבטא מצד אחד את העשייה הבלתי פוסקת של האדם, ההשתדלות של אתערותא דלתתא; ומן הצד השני – את התפילה שיוסף ה’ על מעשינו ויברך אותם, כי רק באופן זה יכולה לבוא גאולה שלמה בע”ה.

שיעורים נוספים