כבולעו כך פולטו , כ"ט תמוז התשע"ו, הרב אלעזר אהרנסון

בעקבות מלחמת ישראל במדין, לקחו אנשי המלחמה של צבא ישראל שלל רב מערי מדין המנוצחות. בתוך השלל היו בגדים, כלי כסף וכלי זהב, כלי ברזל וכלי עץ. בעקבות לקיחת השלל נאמרה הלכה חדשה בתורה – ההלכה העוסקת בהכשרת כלים (במדבר פרק לא):

(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: (כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: (כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:

רש”י מבאר את משמעות הפסוקים כך: יש לפניכם כמה וכמה כלים, שעשויים מחומרים שונים. אך זה לא משנה רק מאיזה חומר עשוי הכלי, אלא במה השתמשת בו – כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש, כלומר: כלי שהשתמשת בו כדי לבשל, עליך להגעיל אותו במים רותחים, וכאילו לבשל אותו; כל כלי שהשתמשת בו לצלייה ולא לבישול – צריך ללבן אותו וכאילו לצלות את הכלי עצמו על האש. ובכל מקרה, כל כלי שבא מהגויים עליך להטביל במקווה.

לשון רש”י: “צריכין הכלים גיעול – לטהרם מן האיסור, וחטוי – לטהרן מן הטומאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות”.

כך לדוגמא: סיר שהגוי השתמש בו לבישול ורוצים להכשיר אותו, צריך הגעלה – כלומר טבילה במים רותחים. לאחר מכן צריך להטביל אותו במקווה. מחבת, שאינה מבשלת בנוזלים, אלא צולה את המזון ומטגנת אותו על האש בלי נוזלים מרובים – צריכה ליבון באש אם השתמשו בה לטיגון מאכל של איסור. רשת של מנגל וכדומה שרוצים להכשיר אותה – צריכה ליבון באש. כמובן שאת כל הכלים שבאו מגוי צריך גם להטביל במקווה. כלים שהשתמשו בהם רק למזון קר, כגון כוסות ששתו בהם שתיה קרה – אין צורך להגעיל ברותחין, אך גם כאן אם באו מהגוי צריך טבילה.

הגמרא מנסחת את הכלל בשלש מילים: “כבולעו כך פולטו”, כלומר – כל כלי, באותה דרך שבה הוא בולע את האיסור אל תוכו, כך הוא צריך לפלוט ולהוציא את האיסור מתוכו. אם האיסור נכנס בבישול, מוציאים אותו בהגעלה שהיא בעצם בישול של הכלי. אם האיסור נכנס במגע ישיר עם האש, מוציאים אותו בליבון שהוא מגע ישיר של האש עם הכלי. וכן הלאה.

מהכלל ההלכתי של “כבולעו כך פולטו” אנחנו יכולים וצריכים ללמוד יסוד רוחני מרכזי לחיינו – גם בחיים של האדם, מה שבא בקלות הולך בקלות, ומה שהאדם השקיע בו ועמל בו – נקנה לאדם כקניין של קבע ולא ייפלט ממנו במהרה.

חז”ל אומרים ששלשה דברים נקנים בייסורים: תורה, ארץ ישראל, והעולם הבא (גמרא ברכות דף ה עמוד א). מדוע צריכים דברים אלו להקנות דווקא בייסורים? הסיבה היסודית ביותר לכך היא מכיוון שכאשר דבר נקנה בייסורים הוא נשאר שלך. גם מצד הרצון הטבעי שלך, אתה מחובר אליו ולא תרצה לוותר עליו, ובנוסף הדבר עצמו הופך להיות חלק ממך ומן האישיות שלך.

כך גם נאמר לחווה “בעצב תלדי בנים”. הקושי והכאב הכרוכים בלידה, הם חלק מיצירת הקשר בין האם לתינוק. וזוהי רק ההתחלה… במשך השנים הילדים גורמים להורים לא מעט כאב – גם כאב לב, גם חוסר שינה, לא מעט צער גידול בנים… ובכל זאת הילדים הם השמחה הגדולה ביותר שלנו, וברור לנו לחלוטין שאנו רוצים ומשתוקקים לעבור את הכאב והקושי הכרוכים בגידול הילדים. אדרבה – מצד האמת הכאב הוא חלק מהקשר. ככל שההורים העניקו יותר לילדים והקריבו עבורם יותר, כך ירגישו ההורים קשר עמוק יותר כלפי הילדים.

ישנו כלל נוסף בהלכות הכשרת כלים שניתן ללמוד ממנו על נפש האדם: הגמרא שואלת לגבי הגעלת כלים, הרי כאשר אנחנו מגעילים את הכלי בתוך מים רותחים, הטעם הטרף שבלוע בדפנות הכלי נפלט החוצה ועוזב את הכלי, כך שבכלי אין יותר איסור. אם כן, הרי לכאורה הטעם הטרף שיצא מהכלי נשאר במים הרותחים, ולפי זה יוצא שהכלי מתבשל במים שיש בהם איסור, ומדוע הכלי לא נאסר מיד שוב? עונה על כך הגמרא – “איידי דטריד למפלט לא בלע”1, כלומר: מכיוון שהכלי באותם רגעים פולט את הטעם האסור ממנו, הכלי כרגע נמצא בפעולת פליטה החוצה ולכן איננו בולע.

ניתן ללמוד מכאן גם לחייו של האדם: כאשר אדם עסוק בפליטה החוצה הוא איננו בולע. דוגמא אחת לכלל זה – אדם שעסוק כל הזמן רק בדיבור, כל הזמן הוא מביע את דעתו והדבר החשוב ביותר בשבילו הוא להוציא את מה שיש לו להגיד, אדם כזה לא יהיה מסוגל להקשיב ולשמוע גם דעות של אנשים נוספים. כדי שאדם יהיה מסוגל לבלוע – לקבל מידע, דעות ותובנות מאדם אחר – הוא צריך להפסיק רגע לפלוט, להפסיק רגע לדבר ולהביע את עצמו ולהתחיל להקשיב.

דוגמא נוספת לכלל זה: אדם שבא ללמד תורה ולהוסיף אמונה בזולתו, אינו צריך לחשוש שמא יושפע ממנו – שכן אם אתה בא לפלוט, אם אתה בא להשפיע, המבנה הנפשי שלך הוא כזה שלא תהיה מושפע מזולתך.

דוגמא זו היא משמעותית ביותר עבורנו. פעמים רבות אדם מתלבט אם להתגורר בישוב דתי תורני, שבו ישנה אווירה חברתית תורנית יותר; או להתגורר בעיר מגוונת שבה האווירה הכללית היא חילונית. ההתלבטות היא גם לאחר שבחרת לגור בעיר – האם לשלוח את הילד לבי”ס ממ”ד רגיל, שבו יש חברה מגוונת והילדים אינם באים מאווירה תורנית כפי שהיית רוצה שהילד שלך יהיה; או לשלוח את הילד לתלמוד תורה פרטי כלשהו, שבאופן טבעי [או מכוון ומסנן] הילדים שלומדים בו הם תורניים יותר ולפחות באים ממשפחות תורניות יותר. בדרך כלל החשש המרכזי הוא שמא חלילה אני או משפחתי נושפע מהאווירה הכללית שסובבת אותנו.

הכלל של ‘איידי דטריד למפלט לא בלע’ מלמד אותנו, שככל שנהיה יותר מוכוונים לשליחות – כך נהיה פחות חשופים להשפעה שלילית; אם אנחנו באים על מנת להוסיף תורה, להוסיף קודש – הרי שנוכל רק להשפיע לטובה ולא להיות מושפעים לרעה. במקום לחשוש שהילד שלי יושפע מאחרים, אחנך אותו לשליחות ולהשפעה, ואתן בו אמון שהוא יהיה זה שישפיע ערכיות, תורה ומידות טובות על סביבותיו.

  1. זהו הניסוח כפי שמנסחים אותו הראשונים, על פי הגמרא בחולין דף ח עמוד ב, שאומרת את הדברים בניסוח מעט שונה לפי ההקשר של הסוגיא שם

שיעורים נוספים