כמה תורות יש לכם?

כמה תורות יש לכם?
היחס לתורה שבעל פה

לכאורה, התשובה היא אחת. אך חז”ל כדרכם מפתיעים אותנו (שבת לא א):

“תנו רבנן מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים! תורה שבכתב ותורה שבעל פה”

האם לעם ישראל יש שתי תורות?! תמיד ידענו שבתורה יש חלקים שונים: חלק שבכתב, וחלק שבעל פה… אבל האם אלו שתי תורות? מדוע לקרוא לשני החלקים ‘שתי תורות’? במיוחד כאשר ביטוי דומה אצל חז”ל מתאר מציאות בעייתית וחריפה מאוד (סנהדרין פח ב): “משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות”. דברי חז”ל כאן מעוררים להבנה חדשה בעניין.

המדרש מספר שבזמן מתן תורה פנה הקב”ה לכל עם ועם, והציע להם לקבל את התורה. עד שבא לעם ישראל, ענו כולם ואמרו: “נעשה ונשמע”. מצד שני אומר המדרש על הפסוק “ויתיצבו בתחתית ההר” שהקב”ה כפה על ישראל הר כגיגית ואיים עליהם, כך שהוכרחו לקבל את התורה. הא כיצד? יבוא המדרש השלישי ויכריע ביניהם (תנחומא נח ג)[1]:

לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבע”פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל”ד)… וזו היא תורה שבע”פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד… ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע”פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא’ ואהבת את ה’ א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

המדרש מבאר כי ישראל אמרו ‘נעשה ונשמע’ רק על התורה שבכתב- ‘שאין בה יגיעה וצער והיא מעט’. ואילו את התורה שבעל פה לא קיבלו מרצון כי אם מתוך הכרח, כיוון שהיא ‘עזה כמות וקשה כשאול קנאתה’. זו אמירה מפתיעה – הרי דווקא בתורה שבכתב נצטווה עם ישראל בעיקרי המצוות, והיא זו שכרוכה בשינויים כבדים באורחות החיים. ואילו את התורה שבעל פה כבר קל יותר לקבל כיוון שהיא באה על גביה – “כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון”. גם אם אין הכוונה שמצוותיה מאתגרות יותר אלא הלימוד בה, הרי ממילא נצטווינו “והגית בו יומם ולילה”! ממילא עסוקים בלימוד התורה כל היום, מה זה משנה אם מדובר בתורה שבכתב או שבעל פה? אדרבה, התורה שבעל פה נותנת צבע ועניין בלימוד, גיוון והרחבה. ועוד מתמיהים דברי המדרש האחרונים: האם רק מי ש”אוהב הקב”ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו” עוסק בתורה שבעל פה?

הרב זצ”ל באורות התורה (פרק א פסקה א), כותב:

תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱ-לֹהִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה – רוּחַ אֱ-לֹהִים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם.

בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. אָנוּ חָשִׁים, שֶׁרוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת בְּאוֹר תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא גָּרְמָהּ בְּאָפְיָהּ הַמְיֻחָד, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹצְרָה בְּצוּרָתָהּ הַמְיֻחָדָה. וַדַּאי כְּלוּלָה הִיא תּוֹרַת הָאָדָם הַזֹּאת בְּתוֹרַת ד’, – תּוֹרַת ד’ הִיא גַּם הִיא. הָעַיִן הַפְּקוּחָה שֶׁל צוֹפֶה בָּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְאִירָה, הַנֶּאֱמָן בְּכָל בֵּית ד’, לֹא אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנָּה תִּהְיֶה נֶעֱלֶמֶת שִׁפְעַת-חַיִּים זֹאת לְכָל פִּתּוּחֶיהָ. גַּם מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

וּשְׁנֵי אוֹרִים הַלָּלוּ עוֹשִׂים עוֹלָם שָׁלֵם, שֶׁשָּׁמַיִם וָאָרֶץ יִשְּׁקוּ בְּתוֹכוֹ.

הרב קוק מסביר, שהתורה שבכתב ושבעל פה הינן שתי הופעות של דבר ה’. התורה שבכתב משפיעה עלינו במישורים עליונים שאיננו יכולים להשיג ולקלוט, מעבר לגבולות השכל האנושי, ועוד טרם בואם של הדברים לידי ביטוי בחיים[2]. התורה שבעל פה מופיעה כבר בתוך החיים, ומתוך כך גם באמצעות החיים – השאלות החדשות שמתעוררות, הסגנון החדש והתביעות הרוחניות של כל דור ודור, מרעננות את הצמיחה של תורה שבעל פה והיא הולכת וגדלה. דבר זה מגיע עד לכדי חידוש עצום – החיים של עם ישראל זה תורה! הרחובות, הערים, המשפחות… מכל שדרותיו של עם ישראל התורה שבעל פה צומחת ועולה. “חיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה” (טור או”ח סי’ קלט).

זהו הדבר המורכב כל כך בתורה שבעל פה. היא קשה ללמוד – כי קשה לדעת היאך להכניס את הרעיונות לתוך החיים; היא דומה לחושך, כיוון שדורשת עסק גדול עם הצד החומרי שבעולם. יש בה צער גדול, צער היצירה – של צמצום הרוח הגדולה המרחפת בין רעיונות, אל צורה מוגדרת ומחייבת. כמו אדם המלא ברגשות עזים, ורוצה לבטא אותם בסביבתו. כמה עולמות אובדים בדרך בין המחשבה למילים, כמה לא יכול להיות מוסבר… עזה כמוות מפני שכרוכה בהפרדה מסוימת ממקור החיים הרוחני, כדי לחתור בתוך המציאות ולגבש דרך מעשית. וקשה כשאול קנאתה, שהרי הסתירות והמחלוקות מתגלות כאשר יורדים הרעיונות לביטוי מעשי, ואז כל צד תובע כי מחשבתו היא זו שתצא אל הפועל ותיקבע להלכה.

לכן אף על פי שכל אדם יכול להקיף ספרים בתורה שבעל פה ולקנות בה ידיעות, היכולת לחיות את מהותה של תורה שבעל פה – להכניס את הרעיונות הגדולים לתוך החיים – אינה כי אם במי שאוהב את הקב”ה בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו.

בגלות, כך כותב הרב קוק בהמשך פרק א’ מאורות התורה, התפלגו התורות הרחק זו מעל זו. השפע הרוחני של התורה שבכתב עלה להיגנז במקורו העליון, ומנגד ירדה התורה שבעל פה לעומק תחתית, וחכמתה הופיעה במחשכים. עם גאולתה של ארץ ישראל חוזרים שני האורות להופיע ביחד ויוצרים עולם שלם, ששמיים וארץ משתלבים אל תוכו.

חיבור התורות זו עם זו עושה שלום בין עליונים ותחתונים, ומרחב חדש נולד: המרחב שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. הנביאים נובעים מהתורה שבכתב, אולם באופן יחסי אליה הם יותר קרובים לתורה שבעל פה. כך גם הכתובים ביחס לנביאים, וכן הלאה – המשניות, הגמרות, וכל מה שקיבלנו במסורת מיצירתם הקדושה של חכמי ישראל, מופיעים יותר בסגנונה של התורה שבעל פה. הצורה שבה עם ישראל חי בכל יום ויום, היא הופעת תורה שבעל פה בתצורתה הסופית, שיא השיאים של תורה שבעל פה. מצד שני, אין פירושו של דבר שעלינו לדבוק בכל מימרא של מישהו שפגשנו ברחוב, כי הדרך בה אנו קולטים את התורה שבעל פה היא בבית המדרש. אבל אם ניכרות אמירות מקרב ציבור גדול, או שבמציאות כולה מופיע רעיון אחד בתחומים רבים ושונים, עלינו להקשיב מה דבר ה’ הבא אלינו דרכם.

איזוהי עליונה יותר, תורה שבכתב או תורה שבעל פה? הרב זצ”ל מתיחס לכך באורות התורה (א, ג):

תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מֻנַּחַת בְּעֶצֶם אָפְיָהּ שֶׁל הָאֻמָּה, שֶׁמָּצְאָה אֶת בִּרְכָתָהּ עַל יְדֵי הַגִּלּוּי הַשָּׁמַיְמִי שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. בְּהִתְגַּלּוּתָהּ נְמוּכָה הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. כִּי הֲרֵי הַגּוֹרֵם הָרָאשִׁי לִמְצֹא אֶת נְתִיבָתָהּ הִיא הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הַיַּחַשׂ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאֻמָּה עִם הָאֱ-לֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה, עִם הַמְגַמָּה שֶׁל הַמְגַמּוֹת, עִם הַנֵּצַח וְהַהוֹד שֶׁבָּעוֹלָמִים וּמִלְמַעְלָה שֶׁל כָּל כְּלָלוּתָם. אֲבָל בַּצּוּרָה הַפְּנִימִית הֲלֹא הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל סְגֻלָּתָם הַפְּנִימִית הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי גָּרְמָה סְגֻלָּה אֱ-לֹהִית גְּנוּזָה זוֹ לְהוֹפָעַת תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם עֲלֵיהֶם, וְנִמְצֵאת עֶלְיוֹנָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּשָׁרְשָׁהּ מִשֹּׁרֶשׁ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, “חֲבִיבִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה”.

הרב כותב כי באופן פשוט נראה שהתורה שבכתב עליונה יותר, כי היא המקור. אך בעומק הדברים, הרי כל הסיבה שניתנה תורה לישראל היא בשביל לגלות את סגולת האומה. על כן עליונה תורה שבעל פה בשרשה משורש תורה שבכתב.

נראה שמקורם של דברי הרב בדברי אליהו הנביא (אליהו רבה פרשה טו):

“אמר לי, רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם, אמרתי לו, דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל, שנאמר ה’ קנני ראשית דרכו (משלי ח’ כ”ב), אבל הייתי אומר, ישראל קדושים [קודמין], שנאמר קודש ישראל לה’ ראשית תבואתו (ירמיה ב’ ג’), משל למלך בשר ודם, (שהיה) [שהיו] לו אשה ובנים בתוך ביתו, וכתב את האיגרת, אילמלי אשתו ובניו של מלך שעושין לו רצונו בתוך ביתו לא חזרה האיגרת ביד שליח…”

אם נלך בשוק ונשאל אנשים: מי קודם, התורה או ישראל? נקבל בגדול את התשובה – וודאי שהתורה. אליהו הנביא מחדש: ישראל קודמים! וממשיל משל, למלך בשר ודם שכתב איגרת אל אשתו וילדיו שבביתו. (בימי קדם היו המלכים נוהגים לצאת למסעות ארוכים של מלחמה וציד). באיגרת הוא מספר להם על רצונותיו ושאיפותיו, ומבקש מהם למלא אחר משאלות ליבו. אם תתפרסם האיגרת, יתלהב כל העם – איזה מלך נשגב יש לנו, אילו רצונות מרוממים יש לו ודרך חיים שלמה. ורק המשפחה יודעת: אילולי היא, האם היה נכתב רצונו באיגרת? הרי רק בזכות התכונות הנפלאות שלהם, וסגולתם הפנימית, יכולה הייתה איגרת כזו להיכתב. סגולתו של עם ה’ הביאה לכך שיתבטא רצונו העליון של הקב”ה בתורה הקדושה.

נראה לומר שזה המקור לדברי הרב קוק, שבצורה הפשוטה נמוכה היא תורה שבעל פה מתורה שבכתב. “דרכן של בני אדם שאומרים תורה קדומה לכל”, כל העם מתפעל מהאיגרת של המלך. אולם בצורה הפנימית, יודעת המשפחה במי יכול היה המלך לתת אמון ולבקש דברים נפלאים כאלה. סגולת ישראל היא הסיבה להופעת התורה עליהם, ולכן עליונה תורה שבעל פה בשורשה משורש תורה שבכתב.

 

[1] יש עדויות לכך שדברי מדרש אלו מקורם בגאונים, אך כמובן החי נושא את עצמו וככוחם אז כן כחם עתה. ועוד מקורות רבים לעניין, ואנו נעסוק במעט מן המעט מהם בהמשך המאמר.

[2] עיין בכוזרי מאמר שלישי (אות לה), כיצד מסתבכים הקראים המבקשים לסמוך על התורה שבכתב לבדה בנפתולי החיים.

Scroll to Top