תמיהה גדולה מעוררים מעשיהם של יעקב ושל רבקה בפרשתנו. הסיפור כולו נראה כעלילה רבת תככים שבה האשה קושרת קשר יחד עם בנה הצעיר כנגד בעלה הזקן שראייתו לקוייה, ואף אחד משלשתם לא יוצא טוב מהסיפור. רבים עסקו בשאלה כיצד יעקב מתיר לעצמו לשקר ולומר “אנוכי עשיו בכורך”, אך מעבר לזה יש מקום להבין מדוע הכל נעשה כל כך במרמה: אם רבקה חושבת שעל יעקב לקבל את הברכות, מדוע איננה אומרת זאת ליצחק? מדוע היא מסובבת אותו בכחש מאחרי גבו במקום לשוחח איתו וללבן יחד עימו את חילוקי הדעות ביניהם? ומדוע גלגל הקב”ה שיעקב יקבל את הברכות בעקבה, במרמה וכגנב בלילה? האם לא זכאי יעקב לברכות בדין? מדוע לא הוביל הקב”ה מסובב הסיבות את יצחק להבנה שיעקב הוא שראוי להתברך?
מפורסמים דברי הנצי”ב מוולאז’ין בסוף פרשת חיי שרה, העומד על הייחוד שבמפגש הראשון שבין רבקה ליצחק:
“סיפר הכתוב, כי המכין מצעדי גבר יתברך, סיבב שיפגע יצחק ברבקה בדרך, ותהא נבעתת ממנו מתחילת הכרתה אותו… הקב”ה סיבב שיצחק בא באותו עת מבוא באר לחי רואי, שהיה לו אותו מקום מיוחד לתפילה והתבודדות… והיה אז כמלאך אלקים נורא מאד… על כן ותקח הצעיף ותתכס, ומאז והלאה נקבע בליבה פחד ממנו, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר לפניהם. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות, שהיו יצחק ורבקה חלוקים בדעותיהם, ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את צחק על דעתה בדברים נכוחים… וכל זה היה סיבה מהקב”ה שיגיעו הברכות ליעקב דווקא באותו האופן”.
על יעקב לקבל את הברכות דווקא במרמה. עד כדי כך נודעת חשיבות לדבר, שעוד במפגש הראשון שבין יצחק לרבקה דואג הקב”ה שכל הקשר בין יצחק לרבקה לא יהיה קשר זוגי רגיל כשל שאר האבות, אלא קשר של יראת הרוממות שחשה רבקה כלפי יצחק – וכך איננה מרגישה שהיא מסוגלת לדבר איתו כלל, אלא לפעול בערמה ובמרמה בלא לגשת אליו ישירות.
ומדוע כה חשוב שיעקב יקבל את הברכות דווקא כך? אילו ברך יצחק את יעקב מרצונו ומדעתו, הייתה הברכה חלה על יעקב רק מתוך ברכתו של יצחק, שבחר לברכו. וכי הבחירה ביעקב היא מעשה ידי אדם? הלא הקב”ה הוא הבוחר ביעקב והוא המברכו ומבכרו על פני עשיו אחיו! העובדה שיצחק מברך את יעקב בעל כרחו ושלא ברצונו, מגלה שאין הדבר תלוי בבחירתו של יצחק כלל – זוהי בחירה אלוקית והברכה האלוקית חלה על יעקב עוד למעלה למעלה ממה שברכו יצחק.
בדומה לכך מבאר המהר”ל מפראג את תיאור הגמרא במסכת שבת פח ע”א, שהקב”ה כופה על ישראל הר כגיגית וכופה עליהם לקבל תורה: מדוע עלינו לקבל תורה מאונס ולא מרצון? הלא אמרנו גם ‘נעשה ונשמע’, ורצינו בתורה! מבאר המהר”ל שדווקא כאשר עם ישראל נאנס ונאלץ לקבל את התורה בעל כרחו, מתגלה שהתורה איננה תלוייה בנו וברצוננו – “לולא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי” – לא ייתכן בכלל לתאר מציאות ללא תורה, וממילא התורה איננה מציאות התלוייה בעם ישראל אלא מציאות אלוקית מחוייבת. כמובן, את המציאות המוכרחת של התורה קבל עם ישראל בשמחה וברצון, אך האונס והכפייה מלמדים שיש כאן דבר עליון יותר מהרמה האנושית הפשוטה של בחירה ורצון. גם כאשר אנו חשים הזדהות עם התורה, עלינו לזכור שבתורה ובמצוות קיים רובד של רצון אלוקי, המרומם אותנו הרבה יותר מאשר הרמה האנושית שבה אנו מבינים את המצוות ומתחברים אליהן. רובד זה נובע דווקא מהציווי, מכפיית הר כגיגית, מכך שהתורה באה אלינו מלמעלה למטה, ומאירה את חיינו באור מקיף, אור שהוא למעלה מתפיסתנו, ומרוממת אותנו אל ריבונו של עולם.