במרכז פרשתנו עומד המקום אשר יבחר ה’ – שמה תביאו עולותיכם וזבחיכם, מעשרותיכם ונדריכם; שם תאכל את פירות המעשר השני ושם תשמח את העני, הגר היתום והאלמנה; ובאופן קבוע “שלש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני ה’ אלקיך במקום אשר יבחר – בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות”. אין ספק שעצם הגדרת ‘מקום’ היא חידוש עצום לעם נודד שכבר מאות שנים אין לו מקום משלו, וכבר עשרות שנים שהוא במסעות מתמשכים במדבר. ואם מדובר כאן לא רק על ‘מקום תחת השמש’… אלא על המקום בה”א הידיעה, המקום אשר יבחר ה’ – ודאי שזוהי בשורה גדולה לעם ישראל.
בהלכות מלכים פרק א’ מזכיר הרמב”ם את שלש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ – למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה – ושם הוא מביא את המקור למצוות בניין בית הבחירה מפרשתנו – “כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם – לשכנו תדרשו ובאת שמה“. ואמנם, הלחם משנה על הרמב”ם שם שואל מדוע הביא כאן הרמב”ם פסוק זה, ולעומת זאת בהלכות בית הבחירה, שם גם כן הוזכרה כמובן מצוות בניין הבית, הביא פסוק אחר, מפרשת תרומה – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”?
מסתבר שהבדל זה איננו השינוי היחידי בלשונות הרמב”ם: אם נדקדק בלשונו נגלה שבחלק מהמקומות מכנה הרמב”ם את הבית ‘בית הבחירה’, ובמקומות אחרים מכנה אותו ‘מקדש’. בולטת במיוחד העובדה שדווקא בהלכות בית הבחירה לא מוזכר כלל הביטוי ‘בית הבחירה’, אלא ‘מקדש’ בלבד… משינויים אלו, ומקושיות נוספות, מוכיח מו”ר הרב יהושע ויצמן שליט”א, שעל פי תפיסת הרמב”ם ישנן שתי בחינות בבית המקדש: מצד אחד מדובר על מקום שבו אנו נעבוד את הקב”ה ע”י הבאת קרבנותינו. מצד שני, אין קדושת המקדש תלוייה בעבודתנו, שהרי מקום המזבח נתקדש הרבה לפני שהתחלנו להקריב בו, וזהו “המקום אשר יבחר ה’… לשום את שמו שם”. ישנה קדושה עצמית בהר המוריה, מקום אשר בו בחר ה’ להשרות את שכינתו ולגלות את כבודו. מתוך קדושה עצמית זו נבחר בית המקדש גם כמקום שבו אנו נעבוד את ה’ – בעבודה אנושית, מלמטה למעלה.
הלכות בית הבחירה בי”ד החזקה לרמב”ם מופיעות בספר עבודה, הוא הספר העוסק בקרבנות הציבור, בחלק שמתאר את העבודה שאנו עובדים את הקב”ה, ועל כן לא מוזכר שם הכינוי ‘בית הבחירה’, שהוא המדגיש את הצד של הבחירה האלוקית במקום. לכן שם גם מופיע הפסוק “ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם”, קודם כל אתם תבנו בית ותעבדו אותי בו – ואז אשכון בתוככם. לעומת זאת בהלכות מלכים, כאשר מתוארת כניסת ישראל לארץ, הדגש הוא על בחירת הקב”ה בארץ ישראל ובבית המקדש, שהיא הופכת את בניין בית הבחירה למצווה בפני עצמה ולא רק כאמצעי להקרבת הקרבנות, ולכן שם מוזכר הכינוי ‘בית הבחירה’, ושם מופיע הפסוק “לשכנו תדרשו” – קודם כל הקב”ה שוכן במקום אשר יבחר, ואז – אל המקום שבו הוא שוכן, אליו תדרשו לבוא לשם ולעבדו.
שתי הבחינות הללו, המופיעות שתיהן בבית המקדש, שלובות זו בזו: מצד אחד ברור שהעבודה שלנו בבית המקדש נובעת מבחירת ה’ במקום (לכן גם הלכות בית הבחירה, הנמצאות בספר עבודה, נקראות על שם הבחירה האלוקית), ומצד שני גם השראת השכינה האלוקית תלוייה במעשינו ובדרישתנו: “אמר רבי יוחנן אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה” (תענית דף ה’ ע”א). רק כאשר עם ישראל שוכן בירושלים, ודורש ומתפלל ופועל על מנת לבנות את בית המקדש – אז מתגלה בנו שכינתו של הקב”ה. הציווי איננו רק לעבוד בבית המקדש, להתפלל ולהקריב קרבנות – אלא גם לדרוש, לשכנו תדרשו. כך דרשו חז”ל גם את הפסוק בירמיהו (ל, יז) “ציון היא, דורש אין לה” – “מכלל דבעיא דרישה” (סוכה מ”א ע”א).
בכל יום ויום, ובפרט בימים אלו, עלינו להיות שותפים לדרישת ציון – לשאיפה הממשית לבנין בית המקדש. כיום הדבר המרכזי שמונע מאיתנו לבנות את בית הבחירה הוא ההתנתקות המוחלטת של עם ישראל מהמושג הזה ומהשאיפה הזו. בעיני רבים עצם המושג ‘בית המקדש’ נשמע תלוש ומופקע מהמציאות. נדמה כאילו בית מקדש זה מושג אנכרוניסטי ופרימיטיבי – בימי קדם לכל אומה היה מקדש, וגם לנו היה, אולם היום רבים בעם ישראל אינם מרגישים כלל בחסרונו של המקדש. ואולי גם אנו איננו חדורים מספיק בתחושת החיוניות של בית המקדש עבורנו? על כן, באופן מעשי – הדבר החשוב ביותר בדרישת ציון שבדורנו הוא עצם הדרישה, העלאת השאיפה הזו קודם כל למודעות שלנו עצמנו, ולאחר מכן למודעות הציבורית. הדרישה של אתערותא דלתתא, של ההתעוררות האנושית מצידנו, היא שתביא בע”ה להשראת השכינה בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו.