בס”ד, א אייר ה’תשפ”א

שיעור כללי בנושא:

פתיחה לנושא הברכות

 

מסכת ברכות דנה בשלושה נושאים: קריאת שמע, תפילה וברכות הנהנין.
כיצד שלושת הנושאים קשורים יחד, תחת הכותרת “ברכות”?
המשותף לשלושת הנושאים, הוא ששלושתם בנויים מברכות. את קריאת שמע עטפו חכמים בברכות לפניה ולאחריה. ותפילה גם היא בנויה מברכות. לאחר שני הנושאים הללו, עוסקים בנושא הברכות באופן מובהק – מ”כיצד מברכין על הפירות” ועד “הרואה מברך”.
סדרן של שלושת הנושאים במסכת הוא סדר כרונולוגי, כדרך המשנה במסכת שבת, פסחים יומא ועוד. קודם אדם קורא את שמע, אח”כ מתפלל, אח”כ אוכל. כך בבוקר, וגם בערב, כדברי הברייתא בדף ד ע”ב:
“חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה”.
מתוך עיון בהלכה של “מאה ברכות בכל יום”, נעמיק את הקשר בין שלושת הנושאים הללו.

מאה ברכות בכל יום

בגמרא במנחות מג ע”ב מביאים ברייתא:
“תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה’ א-להיך שואל מעמך. רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי.”
מקור ברייתא זו הוא בתוספתא בסוף מסכת ברכות, וכלשון התוספתא מביאים אותה גם בירושלמי בסוף ברכות:
“תני בשם רבי מאיר: אין לך אחד מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום. קורא את שמע ומברך לפניה ולאחריה ואוכל את פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל שלשה פעמים של שמונה עשרה וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהן.”
יש לעיין בהבדל בין התלמודים בניסוח. בבבלי: “חייב אדם”. רבי מאיר מחדש כאן הלכה שחייב אדם לעשותה. לעומת זאת, בירושלמי אומרים שחז”ל תיקנו לברך על הרבה דברים, ובכך הביאו למציאות כזאת שמאליו כל אדם מישראל מברך בכל יום מאה ברכות. בבבלי זו חובה שאדם צריך להקפיד לעשותה, ואילו בירושלמי זו המציאות באופן טבעי. ועיין בספר “לחזות בנועם”, בפרק “כללים להבנת אורו של הירושלמי”, בכלל “הישר והכובש” (עמ’ 44).
יש כאן הבדל נוסף בין התלמודים. בתוספתא ובירושלמי מאמר זה חותם את מסכת ברכות. מיקום זה מלמד שיש כאן עניין שיש בו השקפה כוללת ומסכמת למסכת ברכות. ברייתא זו מלמדת על החלק המרכזי של הברכות בחייו של אדם מישראל.
לעומת זאת, בתלמוד הבבלי הלכה זו לא מובאת כלל במסכת ברכות. אבי מו”ר שליט”א, בספרו “מיטב הארץ”, מתייחס לתופעה זו, של מאמרי חז”ל שלא מובאים במקום המרכזי שאליו הם שייכים. בעמ’ 63 שם, כלל ח, מובא:
“יש משמעות למסכת שבה מופיעה הסוגיא: ביטוי יסודי בנושא מסויים שאיננו מופיע בסוגיות העיקריות של הנושא – יש בזה מקום לעיון…
פעמים נמצא, כי ההשמטה מלמדת כי הבנתו של מושג זה אינה כפשוטה, ואין הוא כה מרכזי וכולל כפי שנראה במבט ראשון.”
בעניננו ניתן לראות ביטוי לכלל זה. בירושלמי אכן עניין זה מובא במקום שמלמד על משמעותו הכוללת – בסיכום המסכת. אבל בבבלי המיקום בא ללמד את ההיפך. לא מדובר כאן בשורש מהות תקנת הברכות, אלא בחובה חיצונית, לברך מאה ברכות בכל יום. פשט הלשון של הבבלי מלמד שאחר שישנם הרבה ברכות על הרבה עניינים, על האדם מוטל להביא את עצמו לידי ברכה מאה פעמים ביום. לפי זה, הלכה זו אינה עיקרית בשורש נושא הברכות, כפי שעולה מן הבבלי.
אבל ניתן גם להבין שתקנת חז”ל לברך על הרבה מצוות והנאות, היא עצמה תוכן העניין הזה של מאה ברכות בכל יום. חז”ל רצו שהאדם יברך מאה ברכות בכל יום, ובכך שם ד’ ושבחו יהיה נוכח בכל חייו, ולכן תיקנו לברך על כל דבר. כך נראה מתוך פשט הלשון של הירושלמי. וכך גם עולה מתוך דברי הרמב”ם, וכדלקמן.
בפרק א’ מהלכות תפילה כתב הרמב”ם כך:
“מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ‘ועבדתם את ה’ א-להיכם’ מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה ואין מנין התפלות מן התורה ואין משנה התפלה הזאת מן התורה ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה. וכן מנין התפלות, כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.
כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו’ ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה’ ושלש אחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.”
בפרק ז’ מהלכות תפילה, ממשיך הרמב”ם:
כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו, תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום אלו הן כשיכנס אדם למטתו לישן בלילה מברך…
חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה ומה הן מאה ברכות אלו כ”ג ברכות שמנינו בפרק זה ושבע ברכות של קריאת שמע של שחרית וערבית לפניה ולאחריה וכשמתעטף בציצית…”
מתוך דברי הרמב”ם עולה, שעיקר תקנת הברכות מקומה בהלכות תפילה, והיא הרחבה של חז”ל למצות “ועבדתם את ד’ א-לוקיכם”, וכפי שפרשוה בירושלמי בתחילת פרק רביעי: “וכי יש עבודה בלב? ואיזו – זו תפילה.”, וזה המקור למצוה מהתורה להתפלל בכל יום. חז”ל עיצבו את קיום המצוה בשלוש תפילות בכל יום, שבנויות משמונה עשרה ברכות. הרמב”ם אומר שיחד עם התפילות תיקנו חכמים עוד ברכות רבות, ואמרו שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות.
הרמב”ם מבין שהחיוב לברך מאה ברכות “בכל יום”, שורשו הוא במצוה מהתורה להתפלל “בכל יום”.

סוגי הברכות

בתחילת הלכות ברכות אומר הרמב”ם:
“וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואחר כך יעשה אותה. וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע”פ שלא נהנה ולא עשה מצוה.
נמצאו כל הברכות כולן שלושה מינין: ברכות ההנייה, וברכות המצוות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודייה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו.”
בדברי הרמב”ם ניכרת המורכבות של ברכות התפילה, האם הם ברכות שעניינן בקשה, או שבח הבורא? הרמב”ם כולל אותם באותו מין עם ברכות השבח, אף שהוא מזכיר את תוכן הבקשה שבהן.
אכן בספר אבודרהם, בתחילת הלכות ברכות, כותב כך:
“והברכות הם נחלקים לארבע חלקים. ברכות התפלות וברכות המצות וברכות הנהנין וברכות השבח וההודאה.”
האבודרהם הגדיר את ברכות התפילות כמין בפני עצמו. ברור שדברי הרמב”ם עמדו לנגד עיניו, והוא התקשה בהם, מדוע הרמב”ם כולל את ברכות התפילה, שהן דרך בקשה, באותו מין עם ברכות השבח וההודאה.
בספר “מצוה ברה” (מצות התפילה), באר אבי מו”ר שליט”א את מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן בהבנת שורש מצות התפילה. דעת הרמב”ם, שמבוססת על דברי הירושלמי בתחילת פרק “תפילת השחר”, היא שהתפילה היא מצוה מהתורה בכל יום, והיא מוגדרת כדברי הירושלמי “עבודה שבלב”. עניינה אפוא קביעות של עבודת ה’, על ידי פניה אל הבורא בתפילה. לעומתו דעת הרמב”ן היא שהתפילה היא מהתורה רק כאשר אדם נמצא בצרה והוא פונה אל ד’ בבקשה להיוושע מצרתו.
דברי הרמב”ם בהגדרת מיני הברכות מתאימים לשיטתו. עיקר מהות התפילה הוא לא הבקשה, אלא הפניה אל ד’ בברכה. על אף שרבות מברכות התפילה כוללות גם בקשה, עיקר מהותן הוא שבחו של מקום. אלא שעל ידי שהאדם מבקש מהבורא, הוא מתעורר לשבחו בשבח ממין הבקשה. לכן הרמב”ם כולל את עניין הבקשה במין ברכות השבח וההודאה.
דעת האבודרהם, המגדיר את ברכות התפילה כמין בפני עצמו, מתאימה לדעת הרמב”ן, שעיקר מהות התפילה הוא הבקשה.