מאי מבעה?

י”א כסלו תשע”ז , סיכום שיעורי עיון במסכת בבא קמא, שיעור א’

[דף ג ע”ב]
“המבעה וההבער כו’: מאי מבעה? רב אמר: מבעה – זה אדם, ושמואל אמר: מבעה – זה השן. רב אמר מבעה זה אדם, דכתיב: “אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו” (ישעיהו כ”א). ושמואל אמר מבעה זה השן, דכתיב: “איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו” (עובדיה א)”

מאי מבעה
שאלת הגמרא “מאי מבעה”, כלומר- מהו אותו מבעה שהמשנה מדברת עליו, מעלה תהיה גדולה. ייתכן שאף אחד לא יודע מה זה מבעה? למה המשנה משתמשת במילה לא מוכרת?
[שאלה נוספת על הפתיחה הזו של הגמרא היא, למה הציטוט מהמשנה כולל גם את המילה הבאה “ההבער”, והרי הגמרא מתעסקת רק במבעה?]
ב”בית הבחירה” על המסכת (דף ב ע”א), כותב המאירי: “ולא הזכיר אותם הדברים במשנתנו מפני שלא נתברר לו עדיין ענין מבעה”.
המאירי מתייחס לזה שהמשנה כתבה “לא הרי השור כהרי המבעה” ולא פירטה מה העניין המבדיל ביניהם, כפי שעשתה לגבי אש ובור (“אין בו רוח חיים”, “אין דרכו לילך ולהזיק”). וכותב שלתנא עוד לא התברר מהו מבעה כשכתב את המשנה, ולכן לא פירט שהרי יש שתי הסברים ולפי כל אחד מהם ההבדל יהיה אחר.
על המאירי עולה מיד אותה הקושיה. האם ייתכן שהתנא יכתוב דבר שעוד לא התברר לו לגמרי מה משמעותו?

הגמרא מציגה לנו את מחלוקת רב ושמואל בנושא:

רב לומד שמבעה משמעו אדם מהביטוי “תבעיון בעיו”, שמדבר על תפילה או חזרה בתשובה, שקשורים לאדם. (בע”י/ה זה שורש לשוני שמשמעותו רצון/בקשה).
שמואל מחבר את מבעה לשן מהביטוי “נבעו מצפוניו”, שהרי השן היא דבר שלרוב מכוסה ולעיתים מתגלה. (נובע= מתגלה, צפונים= נסתרים).
לפי שניהם, השימוש דווקא במילה מבעה נלמדת מקישור לשוני לא מדויק לחלוטין (כפי שמסכמת הגמרא: “מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי”), לביטוי שמופיע בפסוק שממנו נרמז לנו עניין שקשור לשן/ לאדם.

האם התנא היה צריך “להרחיק” עד כדי כך כדי לבטא את אב הנזיקין הזה? מדוע שלא יכתוב “שן” או “אדם” בפשטות?
ב”פרשת הנזקים” בספר שמות מתואר המזיק “כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירו” (פרק כ”ב, פסוק ד’). המילה ‘בעירו’ מופיעה בהטיות נוספות בתנך. פירוש המילה הוא צאן או בהמות , ומובן שהפסוק בשמות מדבר על שליחת בהמתו של אדם לרעות בשדה של אחר.
השאלה היא איזה ‘מזיק’, איזה אב נזיקין, מתואר בפסוק? כאשר אדם מעמיד בהמתו לאכול קמת חברו- האם האדם ששלח הוא המזיק או שהבהמה עצמה (השן שאוכלת) היא המזיק המתואר בפסוק?
וזו בדיוק מחלוקת רב ושמואל.
כאשר שולחים בהמה לשדה כבר ברור שהיא תאכל. וכמו שכאשר אדם יורה חץ, ברור מראש שהחץ יפגע ויזיק, וברור שזה היזק של האדם כי הנזק באמת קורה ממנו, כך גם במבעה. זו דעת רב.
לדעת שמואל, היזק של ‘אדם’ זה רק אדם המזיק ממש בגופו, ולא ע”י ממונו. אז שליחת הבהמה היא אמנם באחריותו של האדם והוא החייב לשלם עליה, אבל ההיזק הוא של השן.
[בדף כ”ב ע”ב מופיעה מחלוקת בין ר’ יוחנן לריש לקיש לגבי אש באותה שאלה. האם האדם עצמו הוא המזיק (אשו משום חציו) או שהאש היא המזיקה (אשו משום ממונו) שהאדם נושא באחריות עליה? יש בזה נפקא-מינה לעניין חיוב ארבעה דברים]

המבעה וההבער
הרמב”ם, בהקדמה להלכות נזקי ממון כותב: “יש בכללן ארבע מצות עשה. וזה הוא פרטן: (א) דין השור. (ב) דין ההבער. (ג) דין הבור. (ד) דין ההבערה”.
אפשר לראות שלאב הנזיקין שהמשנה מכנה ‘מבעה’ קורא הרמב”ם ‘הבער’, וברור שהוא מקשר אותו לפסוק שהזכרנו ומשם גוזר את שמו.
אחרי שראינו ש’מבעה’ הוא בעצם ‘בעירו’ (‘הבער’ כפי שמדייק הרמב”ם), נשאלת השאלה אם כן מדוע המשנה בחרה בניסוח זה? לאן נעלמה ה-ר’ מסוף המילה?
אפשר לענות בפשטות שהמשנה השתמשה כבר במילה ‘הבער’ לתאר אש ולכן שינתה את המילה למבעה. אולם זה בעיקר מדגיש לנו שבעצם אותה המילה משמשת לתאר את שני אבות הנזיקין, וזה מחדד את השאלה לגבי הקשר בין שניהם.
הדמיון המילולי בין מבעה להבער הוא רק ביטוי נוסף לדמיון העצמי שלהם. שני אבות הנזיקין אלו, בשונה מהשור והבור, מבערים ומכלים לגמרי את הדבר שהם מזיקים, וצריך להיזהר ולשמור מהם מאוד.
ידוע שאש שהיא דבר משחית ומסוכן, וברגע שמאבדים את השליטה בה היא יכולה לגרום נזק עצום. הכוח המזיק הזה מופיע במציאות לפעמים גם באומה מסוימת, שמנסה לכלות לחלוטין עם אחר.
רעיה בשדות זרים זה גם כוח מזיק גדול. עליו נחלקו ונפרדו אברהם ולוט, ובגללו נגזר איסור חמור לגדל בהמה דקה בא”י. גם ברמת העמים הוא מתגלה לעיתים, בצורת עם שמתקיים ע”י גזל המזון שגידל עם אחר.
אנחנו רוצים להבין בעצם כיצד אפשר להתמודד עם העובדה שקיים כזה נזק. וזו אולי מגמת המשנה. המשנה מתארת את המזיקים- כנזיקין. לא כוח נזק עצמי הרסני שמופיע בעולם, אלא דבר בר תיקון שאפשר להתמודד עם מציאותו.
[כך אש הפכה למבעיר. לא מזיק שהוא אש הרסנית ובלתי נשלטת אלא אדם, שיש בו צדדים הניתנים לתיקון. האב ‘הבער’ זה אדם המבעיר אש ברשותו והיא התפשטה ע”י רוח והזיקה בשדה אחר.]

שורש התיקון
בספר יצירה כתוב על דרך יצירת הדברים הגשמיים בעולמנו:
בעולם עליון לכל אות יש מציאות משל עצמה. בשלב הבא, בעולם תחתון יותר, האותיות מתחברות לצירופים של שתי אותיות. לבסוף, עוד אות מצטרפת לצמד ונוצרת מציאות גשמית בעלת שלושה רבדים שיכולה להתקיים בעולם הזה.
בעצם למילות השורש בעלות שלוש האותיות שאנו מכירים יש מקור בעל שתי אותיות. המשמעות של אותו מקור מוצגת בצורה האחרונה בצירוף עם האות ה’ או י’ או ו’. כל הצירופים עם שאר האותיות, שהן עיצורים בפני עצמן וכד’, הם צורות שונות של המשמעות.
“אין הדין נתקן אלא בשורשו”. כאשר רוצים לתקן דין קשה, מנסים לגלות את שורשו ולהעלות אותו למקורו, שם אין לו הופעה של דין. כך תיקנה המשנה את המבעה.

השורש ב”ע מבטא תלות קיומית:
בע”י– רצון, צורך. בקשת דבר ממישהו אחר.
בע”ט– התכחשות לתלות במישהו, “וישמן ישורון ויבעט”.
בע”ל– יצירת תלות של דבר בדבר, אישה באיש.
בע”ר– קיום שתלוי בכילוי משהו אחר.
בע”ת– מצב שבו הקיום יכול להתערער בגלל משהו.
הבהמה, ‘המבער’, מתקיימת ע”י כילוי תבואה. גם האש, ‘הבערה’, מתקיימת ע”י כילוי חומר הבעירה. כאשר המשנה רוצה לתקן את המבער היא מחליפה את ה-ר’ ב-ה’, מעלה אותו אל שורשו והופכת אותו למבעה שאפשר לתקן.

נבאר זאת במציאות:
לכאורה, כאשר לאדם אין יותר, האפשרות היחידה שלו להתקיים היא לבער בשדה אחר. ההופעה של הנזיק הזה ברמת האדם היא כשהקיום שלו תלוי במשהו שנמצא אצל אחר, לדוגמא כאשר אומה מסוימת משתלטת על משאביה של אומה אחרת כדי להתקיים, כי אין לה אפשרות אחרת לשרוד. התיקון היחיד במקרה הזה הוא בשורש, כאשר אדם מבין שהוא לא באמת תלוי “בשדה אחר” אלא ב”אם תבעיון בעיו”, בתפילה לה’. כשמבינים שהקיום של האדם תלוי בקב”ה מבינים שהוא יכול לבוא גם רק משל אותו אדם, ולא מוכרח שהוא יבוא משל אחר. התיקון של ‘מבער’ זה ‘מבעה’, התלות של אדם באינסוף המקיים אותו, ממנו הוא יכול תמיד לבקש.
לבהמה באמת אין שום קיום חוץ מלבער בשדה אחר. היא לא מזהה ומבדילה בין שדה של בעליה לשדה אחר. היא מתקיימת מאכילה ומבערת מה שהיא רואה כדי להתקיים. לכאורה זהו נזיק שאין לו אפשרות לתיקון בעולם. ובכל זאת, התיקון הוא שמדובר במבעה, “נבעו מצפוניו”, עניין של גילוי וכיסוי. השן נבראה כדבר מכוסה שמזיק רק כאשר הוא מתגלה, “חושף שיניים” זה ביטוי של איום. השיניים אמנם מכלות, אבל הפתרון לכך הוא שהן לעיתים מכוסות וזה פותח פתח לתיקון. השן מזיקה כאשר היא מתגלה, אז אפשר לכסות אותה ולגלותה רק במקום שבו מותר לה לאכול. לכן ‘מבעה’, הדבר המכוסה במקורו ומתגלה לעיתים, זה תיקון של ‘מבער’, השן שמכלה כל.

Scroll to Top