בגמרא במסכת מועד קטן דף יח עמוד ב, אומר שמואל: “מותר לארס אשה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר”.
כלומר, אמנם אסור לשאת אשה בחול המועד, שכן אין מערבין שמחה בשמחה; אך להתארס מותר, כדי שלא יקדים אותו מישהו אחר ויתארס איתה במקומו.
שואלת על כך הגמרא:
“ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? [=האם סובר שמואל כך, שיש חשש שמישהו אחר יקדים אותו ויינשא עם המיועדת לו?] והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! [ועל כן לכאורה אין חשש שמישהו יקדים אותך, שכן אם אתה אמור להתחתן איתה אז זה מה שיהיה בכל מקרה] – אלא: שמא יקדמנו אחר ברחמים” [=אין הכוונה שמא מישהו ירוץ במהירות ויקדים אותו להתארס עם הבחורה, אלא שמא מישהו יתפלל לקב”ה ויצליח לשנות את הקביעה האלוקית מי יתחתן עם אותה נערה].
בהמשך לדברים אלו אומרת הגמרא:
הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה’ אשה לאיש [=את העיקרון הזה, שה’ הוא המזווג זיווגים וקובע איזו אשה תהיה לאיזה איש, אנו למדים גם מן התורה, גם מן הנביאים וגם מן הכתובים]. מן התורה – דכתיב (בראשית כ”ד) “ויען לבן ובתואל ויאמרו מה’ יצא הדבר”, מן הנביאים – דכתיב (שופטים י”ד) “ואביו ואמו לא ידעו כי מה’ היא”. מן הכתובים – דכתיב (משלי י”ט) “בית והון נחלת אבות ומה’ אשה משכלת”.
מדוע צריך שלשה פסוקים ללמוד דבר אחד? לכאורה מספיק מקור אחד שבו התורה הייתה מלמדת אותנו שה’ הוא המזווג זיווגים.
נראה, שכל אחד מהפסוקים מלמד אותנו זווית אחרת על הנושא.
שכן, ישנם שלשה צדדים שבטוחים שהם אלו שיצרו את החיבור בין האיש לאשתו. הצד הראשון הוא החתן והכלה בעצמם – פעמים רבות בני הזוג בטוחים שהם אלו שקיבלו את ההחלטה בכוחות עצמם, מתוך האהבה שבליבם, והם אינם רואים את ההשגחה האלוקית שהובילה אותם. כך גם בהזמנה לחתונה כותבים לפעמים “חתונתם של פלוני עם בחירת ליבו פלונית” – כלומר היא בחירת ליבי, אני בחרתי בה והיא בחרה בי. הדגש פה הוא על הבחירה של בני הזוג ולא על הבחירה שבחר הקב”ה לזווגם יחד.
הצד השני שבטוח שעל שמו רשום השידוך בין איש לאשתו הוא השדכן – הרי הוא הכיר בין החתן לכלה, אילו הוא לא היה פונה אליהם ומציע להם לצאת לדייט הם בכלל לא היו נפגשים! אז מי יותר ממנו יצר את הקשר בין החתן לכלה? השדכן מרגיש כל כך בבירור שהוא זה שחיתן אותם, עד שהוא שוכח לפעמים שהוא בסך הכל שליח של ריבונו של עולם… [לא מדובר פה רק על שדכן מקצועי, אלא גם על המציאות של ימינו, שבה פעמים רבות מישהו שמכיר את החתן ואת הכלה מציע להם להיפגש ולאחר סדרה של פגישות הם מחליטים להתחתן. גם במקרה כזה החבר שהפגיש ביניהם מרגיש שהוא זה שעשה את החתונה, הוא זה שהפגיש אשה ואיש. האמת היא כמובן שהקב”ה הוא שנתן בליבו את המחשבה להפגיש ביניהם].
הצד השלישי שבטוח שהוא אחראי לחתונה והחתונה רשומה על שמו – הוא ההורים של החתן והכלה. ההורים בדרך כלל מממנים את החתונה [שעולה לא מעט כסף], והם אומרים לעצמם – אילו אנחנו לא היינו מממנים את החתונה הזו, החתן והכלה לא באמת היו יכולים לקיים אותה בכוחות עצמם.
לשם כך באים שלשה פסוקים ללמד שמה’ אשה לאיש – לא השדכן, לא ההורים, וגם לא הזוג – אלא הקב”ה הוא שמזווג זיווגים בעולם הזה.
הפסוק הראשון, שמופיע בפרשת השבוע שלנו, הוא כנגד השדכן – אליעזר עבד אברהם הוא השדכן האולטימטיבי במובן הזה שיצחק לא פוגש בכלל את רבקה, גם ההורים של יצחק לא פוגשים את ההורים של רבקה, כולם סומכים בעיניים עצומות על כושר האבחנה של העבד. הוא לבד עושה את הזיווג בלי שיתוף של אף אחד. ועל כך אומרת התורה – מה’ יצא הדבר. גם במקרה כזה לא אליעזר עושה את השידוך אלא ה’ יתברך.
הפסוק השני, המופיע בנביאים, עוסק בשמשון הגיבור שההורים באים אליו בטענות – מדוע אתה הולך לקחת לך אשה מבנות הפלישתים הערלים? וכי אין יותר בנות ישראל כשרות? ועל כך עונה להם שמשון – “אותה אקח לי כי היא ישרה בעיני”. זהו משפט קלאסי של הזוג – זוהי בחירת ליבי, היא ישרה בעיני, זו האשה שאיתה אני רוצה להתחתן ואף אחד לא מחליט בשבילי ובמקומי. אומרת לנו התורה – אפילו במקרה כזה, שנראה לנו כאילו בוודאי הזיווג הזה לא מאת ה’, שהרי שמשון לוקח גויה פלישתית – הייתכן שמאת ה’ יהיה זיווג כזה? והנה, אפילו במקרה זה, “ואביו ואימו לא ידעו כי מה’ היא, כי תואנה הוא מבקש מפלישתים” – גם במקרה זה השידוך הזה היה מאת ה’ כדי להפרע מהפלישתים על כל הסבל שגרמו לישראל.
הפסוק השלישי הוא כנגד ההורים – “בית והון נחלת אבות”, אתם ההורים יכולים לקנות בית לזוג הצעיר [בימינו זה לא כל כך פשוט…], אתם יכולים לתת להם הון – אבל: “ומה’ אשה משכלת”, רק מאת ה’ תבוא אשה מתאימה שתשרה ברכה בבית ותדע כיצד להפוך את ההון הזה לחיים של שמחה, אהבה ואחווה ושלום ורעות.
אם כן, שלשה פסוקים מלמדים את אותו העיקרון, אך כל פסוק מדגיש נקודה שונה – לא השדכן הוא זה שיוצר את החתונה, לא הזוג עצמו, ולא ההורים – מה’ אשה לאיש.