הפסוקים הפותחים את ספר שמות הם העתק כמעט מושלם של פסוקים מספר בראשית – ועל החזרה הזו כבר עמדו רבותינו ואף רש”י על התורה הביא את הדברים. הבנה נוספת של מהות החזרה הזו, עולה מדברי הנצי”ב מוולז’ין בהקדמתו לספר שמות בחיבור ‘העמק דבר’, אשר מעמיקים בקשר שבין החומשים. בדבריו, מזכיר הנצי”ב מדרש נפלא (בראשית רבה פרשה ג):
א”ר סימון ה’ פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה, ויאמר אלהים יהי אור, כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו, ויהי אור, כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה, וירא אלהים את האור כי טוב כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, ויקרא אלהים לאור יום, כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות, מתיבין חברייא לרבי סימון והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות, אמר להן אף הוא שנה בו דבר.
רבי סימון דורש את חמש הפעמים בהם חוזר הכתוב על המילה ‘אור’ בתיאור בריאת העולם, כנגד חמישה חומשי תורה. כל פסוק במילותיו המיוחדות, מהווה תמצית עניינו של החומש אותו הוא מבטא. חומש בראשית וחומש שמות ניתנו בדרשתו של רבי סימון באותו פסוק: “ויאמר א-לקים יהי אור ויהי אור“, כנגד בראשית ושמות. ואף שהלשון שנאמרה בפסוק דומה בין שני החומשים, הגדרת התפקיד המרכזי שלהם שונה במדרש: ספר בראשית – שבו נתעסק הקב”ה וברא את עולמו. ספר שמות – שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. מדוע רבי סימון בכזה ביטחון התאים תיאור כל כך שונה בעניינו של כל ספר, לצמד מילים דומות בתכלית? ומה יש בין בראשית לשמות, שזכו לנחלה משותפת באותו פסוק? כאמור, הנצי”ב בהקדמתו לספר שמות, מביא מדרש זה בתוך עיונו על שמות החומשים:
זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות, כדאיתא בב”ר פ”ג ויהי אור נגד ספר שמות כו’, וכן בהרבה מקומות, והרמב”ן סוף הספר קראו ספר הגאולה, זולת רבנו בה”ג בסוף ספרו הקדוש יקראהו ספר שני, דקחשיב חמשה חומשי תורה, ספר בראשית. וחומש שני. וספר כהנים. וחומש הפקודים. ומשנה תורה. וכ”ה בסוטה דף ל”ו ב’ לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים אלא כדרך שחלוקין בחומש שני. ושותא דרבותינו ניתן ללמדנו בינה, שלא בחינם שינו השם בזה הספר, והיה לרבותינו לקרוא כולם במספר חומש שני ושלישי וכו’, או חומש שמות, או על העניין המסוים שבו כמו יציאת מצרים או מתן תורה, כמו שקורא ספר במדבר, ספר הפקודים, וכמש”כ במקומו הטעם. אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר, היינו בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז”ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, פי’ תכלית העולם בכלל, הוא שיהא אומה אחת חלק ה’ עמו, וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו לצורה אחרת במה שקבלו עליהם עול תורה ומצוות.
הנצי”ב מביא את השמות השונים בהם נתכנה ספר שמות. בפי בעלי המדרש אכן נקרא שמות, אולם בפי הרמב”ן נתכנה ספר הגאולה, ואילו הבה”ג קראו בשם מיוחד: ספר שני. מדוע כינה כך הבה”ג את הספר? שאלת הנצי”ב מחריפה, כיוון שהבה”ג הביא את השם הזה בתוך רשימה של שמות החומשים, בה כל חומש זכה לשם הנוגע לעניינו ומהנושא המדובר בו, ורק לספר שמות לא נמצא שם ונשאר עם המספר לבדו. נראה שמקורו של הבה”ג הוא בדברי הגמרא (סוטה לו א):
אמר רב כהנא: כדרך שחלוקין כאן, כך חלוקין באבני אפוד… רבי חנינא בן גמליאל אומר: לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני, כיצד? בני לאה כסידרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני שפחות באמצע…
הביאור בו מאיר הנצי”ב את שמו המיוחד של הספר, הוא שבמהותו ספר שמות הוא שני לספר בראשית. ספר בראשית אשר מתאר את התחלת יצירתו של העולם והעמדתו על מכונו החומרי, לא נשלם עד שבא ספר שמות – בו יוצאים ישראל ממצרים, ונשלם העולם בהשלמתו הרוחנית, שכן העולם נברא לתכלית ישראל. וכבר דרשו חז”ל: “בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית”. במהר”ל כתובים דברים דומים, המתארים כיצד החומשים משלימים זה את זה בענייניהם (פרק ס”ט).
ספר הראשון כנגד ‘האל הגדול’ שהוא יתברך ברא הכל, וזה נזכר בספר בראשית גדולתו של הקדוש ברוך הוא איך ברא הוא ית’ העולם, וכן בו בריאת האבות שמהם הושתת העולם וכן תמיד היה העולם יוצא לפועל להיות נבראים האומות כמו אדום שנזכר בפ’ וישלח שהם האומה אחרונה שיצאת לעולם, ועדיין לא היו ישראל בעולם עד שפרו ורבו במצרים ואז נשלם העולם שכל האומות נחשבים בריאה ואחר ישראל לא נבראת שום אומה כלל ולפיכך עד סוף פרשת ויחי מדבר מן בריאת עולם. וספר שמות מדבר נגד ‘הגבור’ כמו שהשם יתברך ברא העולם כך הוא מפסיד ברצונו הנבראים ועושה גבורות כמו שעשה במצרים מה שפועל השם ית’ בעולם ויציאת מצרים נזכר מתחלת פרשת שמות עד שגאלם השם יתברך, וכדי לומר לך התכלית מה שגאל הקדוש ברוך הוא כי התכלית הוא מעיקר הדבר והתכלית הוא כמו שאמרנו לשכון ביניהם ולפיכך מספר עשיית המשכן עד וכבוד ה’ מלא המשכן ועד כאן ספר שני.
האומה הישראלית, אומר המהר”ל, היא האקורד האחרון בבריאה. אחריה אין עוד מציאות של בריאה חדשה, והיא משלימה את התהליך ובכך נותנת לו כיוון ותכלית. עם ישראל, אשר מאיר בספר שמות את אור התורה בעולם, הוא השלמת הבריאה וסימון המגמה אליה היא מתקדמת.
כך עונה הנצי”ב שם על שאלותיו, ואומר כי ספר שמות נקרא ‘שני’ כי הוא החלק שני של החומש הראשון, שבו נגמר סדר הבריאה. הושלם התהליך שהותחל בספר בראשית, על ידי יציקת תוכן של תורה אליו בהופעתו של עם ישראל, התורה שנותנת משמעות לכל החיים וממלאת את העולם בתוכן עליון אמתי ומרומם. בזאת יובן המדרש לעיל, המכנס את שני הספרים למילים כמעט זהות ואשר שוכנות באותו פסוק. “ויהי אור” הראשון, הקב”ה בורא את העולם. “ויהי אור” השני, ישראל יוצאים מאפילה לאורה והעולם כמו נברא מחדש. בסוף דבריו מחדש הנצי”ב באור חדש דיוק שנדרש באופן אחר במדרש רבה, על האות וא”ו בה פותח ספר שמות – “ואלה שמות בני ישראל”. לפי דבריו, הוא כותב, יש להבין מחדש את האות וא”ו כמקשרת בין החומשים, ומחברת אותם להיות למערכת אחת. נראה להוסיף, שגם הפסוקים החוזרים על עצמם בתחילת שמות ולקוחים מאמצע פרשת ויגש, מורים על החיבור בין החומשים ובעצם עושים את הצעד הראשון של חומש שמות עוד בשלהי חומש בראשית, ובכך משוקעת התחלת שמות עוד בבראשית.
ספר הכוזרי מכיל חמישה מאמרים, וכבר אמר הרצי”ה קוק שהסידור הזה מקביל לחמשת החומשים. נראה שגם בו המאמר הראשון והשני משלימים זה את זה. בראשון סובב הדיון על עצם הכרת האמונה בכללותיה וסוף דבר הוא שמלך כוזר מתגייר. בשני, מלך כוזר כבר בתוך העם הישראלי, ובו מתבארים יסודות בחיי האומה וביחוד מתבאר עניינה של ארץ ישראל שבה תלויות כל המצוות.
ונראה שלא בכדי החוליה של ירידת השבטים למצרים היא זו שמקשרת בין החומשים. חביבה עלינו הזכרתם של דברי האר”י ומה שהוסיף בעניין הרב קוק, והם הכלל החשוב: בין כל שתי מדרגות בבריאה יש חוליה מקשרת. הרב קוק האיר את החשיבות שבכלל זה, המורה על כך שכל המציאות מאוחדת. החוליה המקשרת בין כל הדברים הנפרדים מבטאת את זה שכל העולם במקור מאוחד. השבטים, מהווים חוליה מקשרת בין עם ישראל לבין האבות. הדבר נשקף מכמה מקומות, ומובלט בכוזרי במאמר הראשון:
וסגולת אברהם מכל בניו יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק, וסגולת יצחק יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא, ובני יעקב כלם סגולה, כלם ראויים לענין האלהי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין האלהי, וזה היה תחלת חול הענין האלהי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים. וישמרם האלהים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן, אשר שרשו טוב עד שהוציאם פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נוטע ממנו, רצוני לומר אברהם יצחק ויעקב ויוסף ואחיו, והיה מן הפרי משה ואהרן ומרים, וכמו בצלאל ואהליאב וכמו ראשי המטות ושבעים הזקנים אשר היו ראויים לנבואה מתמדת, וכיהושע וכלב וחור וזולתם רבים.
הכוזרי מונה את יוסף ואחיו יחד עם אברהם יצחק ויעקב, בתור הפרי הראשון ממנו ניטע עם ישראל. משמע, השבטים הם במידה אחת חלק אינטגרלי בדור האבות. מצד שני, הם היו התחלת חלות העניין הא-לקי על קהל, כפי שכותב הכוזרי, וזה כבר ביטוי של עם. ועוד, שחז”ל הגדירו – אין קורין אבות אלא לשלושה. ביטוי נוסף לכך שהשבטים היו חוליה מקשרת לאבות נמצא בדברי האור החיים הקדוש על תחילת הפרשה:
והגם שלא מנה כאן אלא י”ב שבטים, אולי שהם היו בגדר בפני עצמם בדומה ליעקב.
והדבר עולה אף מן הפסוק המיוחד “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא”. מה הכוונה שכל הדור מת? וכיצד מותחים קו בין דור לדור? בלוויה ל”ע בה הייתי השבוע, של אדם מבוגר מבית הכנסת שהיה בסביבות גיל 95, שמעתי הספד מיוחד. קראו עליו שם את הפסוק הזה “וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא”, ואמרו שבלווייתו אנחנו ממש קוברים דור. זהו אדם שהספיק להילחם מול הנאצים במצרים, ולאחר מכן במלחמות ישראל. מה שעמד מול עיניו לא ניצב לעמוד עוד מול עיניהם של הרבה אנשים. כאשר מת אדם כזה, דור הולך ונעלם, דור שמהווה יחידה בעלת חשיבות היסטורית עצומה בחייו של עם ישראל. על כל פנים, נראה שהאמירה החבויה בפסוק היא דומה – שבמות יוסף ואחיו הלך דור, וזהו דור האבות שראה את האבות והתחכך עמהם. בני יעקב היו שייכים גם לשורשים מהם נוצר עם ישראל, וגם להתחלת העץ הלאומי העולה לצמוח ולהתפאר.
הזוגיות שבין ספר בראשית העוסק במישור העולמי לספר שמות המכוון אל התכלית שלו, הישראלית, היא איננה רק חד צדדית, שהעולם צריך את ישראל, כי אם גם שישראל צריכים את העולם. איננו גוי יחיד בארץ, אלא גוי אחד. מטרתנו איננה להתנתק מן העמים מבלי להיות בקשר איתם כלל, אלא כמו שהכוזרי כותב ומקורו בזוהר הקדוש כפי שמובא שם בהערות, “כי ישראל באומות הם בבחינת הלֵּב באיברים”, מצד אחד בעלי תפקיד כללי ובכל זאת בתוך העולם.
ואכן, הראשון שהכיר בישראל כעם, היה דווקא פרעה: “הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו”. תופעה זו, שההכרה בישראל כעם באה דווקא מן האומות, מלמדת על היותנו בעוצם תפקידנו חלק מן המערכה העולמית. הצעת פרעה שבאה לרדות את עם ישראל בעבודת פרך, מזכירה קצת בקשר הפוך את הצהרת בלפור בדור האחרון. הצהרת בלפור היא דובדבן שבקצפת רחבה שהייתה בכל התהליך של תקומת ישראל בארצו בדורות האחרונים, שבא בחלקים משמעותיים ממנו יחד עם תמיכתם של אומות העולם. הצהרת בלפור יצאה לפועל כאשר הרב קוק היה בלונדון, ויתכן שאף הייתה לו השפעה על כך. הרב כותב עליה הרבה באגרות, וממש שמח בה וראה בה תקווה גדולה.
מה היה החידוש הגדול בהצהרת בלפור? היא הייתה פריקת אבן אדירה שישבה על לבבות רבים בעם ישראל, והיוותה התגברות על חומה חשובה. בעוד קהלים שאינם קוראים בשם ה’ עלו לארץ ישראל ליישב אותה, התחבטו יושבי בית המדרש בשאלות שהכבידו עליהם מאוד. מפורסמת היא קושיית התנועה החרדית על הציונות מתוך שלושת השבועות – בגמרא מובא שהקב”ה השביע את עם ישראל שלא יעלו לארץ לבנותה מבלי הסכמת האומות, “שלא יעלו ישראל בחומה” (עיין כתובות קיא א). לפי הדברים הללו, לכאורה כל הקיום של מדינת ישראל היא חטא עצום של מעבר על השבועה שהשביע הקב”ה את עם ישראל. הייתה מבוכה, ותנועות שונות בציבור חרדו מן העלייה לארץ, כי היה נראה להם שאסור. כך למשל, כתב בעל ספר ‘מי השילוח’ בהביאו את הפסוק: “ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות”, דברים בסגנון הבא: כגון עכשיו, שנמצאים בחרדה ולא יודעים אם המציאות מזמנת טוב או לא טוב, הדבר הכי טוב לעשות הוא לחנות במקהלות – להסתכל מה עם ישראל עושה וכך לנהוג.
הצהרת בלפור שחררה מן העומס הנפשי הזה שהיה פרי הגלות. וכך אמר ה’אור שמח’, רבי ישראל מאיר הכהן (בעל המשך חכמה) על הצהרת בלפור: “סר פחד השבועות”. ברגע שאומות העולם מכירים בצורך של עם ישראל לשוב לארצו, השבועות לא מתקיימות. כי הרי השבועה היא לא לעלות מבלי הסכמת האומות, ומרגע שיצאה אמירה כזו מבריטניה שהייתה מעצמה משמעותית ושלטה על ארץ ישראל, אין מקום לספקות וצריך לעלות לארץ ישראל. אמנם, המהר”ל כבר הסביר שהקב”ה השביע את המציאות, ולא את עם ישראל – זאת אומרת שאין בדבר איסור, אלא שנדע שהדבר פשוט לא יקרה מבלי הסכמת האומות, כי הקב”ה הטביע בבריאה את הדבר הזה, שהגאולה לא תקרה לפני הזמן. על כל פנים, גם כך הצהרת בלפור הראתה שהנה זה קורה, סימן שזה אמור לקרות.
התוכן הפנימי של הצהרת בלפור הוא שעם ישראל חוזר להיות חלק מן המערכה העולמית, להנהיג את כל האומות ולהשפיע על כל העולם בתור עם בריא היושב בארצו. זה מדהים להיזכר לפעמים עד כמה אנחנו מדינה קטנה, בקושי אפשר להצביע עלינו באטלס, ובכל זאת כל העולם מדבר עלינו בלי הפסקה.
יש המבקרים את ההתחשבות ברצון האומות: “מה אכפת לנו מה אמריקה חושבת?” אך האמירה הזו היא בעייתית לא רק מפני הטענות המוכרות, התועלתניות. אלא באופן מהותי, עם ישראל חי בלב האומות כדי להשפיע עליהן, יש וצריך שיהיה יחס בין ישראל לאומות. עם ישראל לא ממלא לבד את כל הבריאה, אלא מגלה את שם ה’ בעולם שמלא בעוד אומות אחרות. מספר לעולם את תהילות ה’ “עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו”. עם ישראל חייב להיות “עם באומות”, ובכל זאת “בגויים לא יתחשב”. זה לא ‘עוד’ אומה כיוון שהיא נמצאת בראש, אבל חייב להיות יחס בין ישראל לאומות.
האור החיים על תחילת הפרשה שואל גם הוא את השאלה המפורסמת מדוע חזר הכתוב ומנה את השבטים שירדו למצרים. וכך כותב:
ולדרכנו הכתוב יודיע טעם מניינם שמונה הוא והולך בספר התורה מי ומי הבא לקבל גזירת מלך לסבול עול הגלות ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע (בראשית לו) שהלך לו אל ארץ מפני יעקב, ודרשו ז”ל (ב”ר פ’ פ”ב) מפני שטר חוב של הגלות, ואמר ואלה שמות וגו’ הבאים מצרימה פי’ הבאים לסבול עול הגלות במצרים את יעקב אתו בדומין לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר הבאים, פירוש הגם שלא באו חפצים היו לבוא, וזה לך האות איש וביתו באו כאדם שמכין עצמו על הדבר, ואלו ירדו מצרים לסיבה ידועה לא היו עוקרים דירתם ובאים והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען.
הזכרת השבטים באה לדברי האור החיים להזכיר שבחם, שירדו למצרים מתוך הבנה שהם הולכים לגלות ומתוך רצון וכוונה לשם שמיים לסבול עול הגלות – להשלים את הגזירה “כי גר יהיה זרעך”, ולא כעשיו הרשע שהלך לו אל ארץ אחרת מפני שטר החוב של הגלות. יש בכך השלמה לדברים שנאמרו לעיל, שלא רק מתוך ההכרח נולד ספר שמות מתוך ספר בראשית ונוצר עם ישראל. אלא מרצון והבנת האידיאליות שבדבר באו השבטים לסבול את עול הגלות בשעבוד של מצרים. מצרים המהווה את כור ההיתוך של העם הישראלי, הרחם בה נוצרו והוטבעו בו התכונות המיוחדות, והאופי הנישא שבו הוא מופיע בעולם.