פרשת עקב היא המשך הנאום שמשה רבנו נושא בפני עם ישראל לפני מותו. במהלך הנאום אומר משה רבנו את הפסוקים האלו [דברים פרק י, פסוקים יב-יג]:
“וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל – מָה ה’ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ”.
המשפט הזה שמשה רבנו פותח בו את דבריו הוא משפט מכונן שצריך להיות משפט מפתח בחייו של כל יהודי – “מה ה’ אלקיך שואל מעימך?” מה ה’ רוצה ממני? ישנם תחומים שבהם ברור מה ה’ רוצה מאיתנו – שנשמור את מצוותיו ואת דבריו, שנעשה הישר והטוב וכו’. אך ישנם גם תחומים שבהם לא תמיד ברור לנו מה רצונו של הקב”ה, וישנם הרבה מקרים שבהם גם אם ברור לנו מהו רצונו של ה’, קשה לנו לקבל את ההחלטה על פי רצונו. בכל צומת שבה אנו נמצאים בחיים, אנו אמורים לנטרל את ההשפעות החיצוניות כגון הרצון שלנו לרווח כלכלי, להנאות או לכבוד – ולהתמקד לא במה שמתחשק לנו או במה שהיצר שלנו מתאווה אליו – אלא להתמקד ברצונו של ה’, מה ה’ אלקיך שואל מעימך.
זוהי משמעות דברי רבן גמליאל במשנה במסכת אבות [פרק ב משנה ד]: “עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך”. פירוש הדברים: “עשה רצונו כרצונך”, היינו – תתייחס לרצונו כאילו זהו רצונך; אל תאמר – אמנם הייתי רוצה לנסוע לים היום, אך מה אעשה וה’ רוצה שאשמור שבת, אלא אמור – מתנה טובה נתן לנו ה’ את יום השבת, ואני שומר את השבת בגלל שאני רוצה בכך, ולא בגלל שאני חייב לעשות כן. “בטל רצונך מפני רצונו” – אף כאשר יש לך רצון חזק לפעול נגד רצונו של הקב”ה, עליך לקבל את מצוותו.
אך יש בפסוקים אלו דגש נוסף: משה רבנו לא רק מתאר מה ה’ מבקש מאיתנו, אלא גם מציין שזה לא דבר גדול, זו לא דרישה מי יודע מה… “מה ה’ אלקיך שואל מעימך, כי אם…” – בסך הכל, זה כל מה שהוא דורש ממך….
האם באמת מדובר פה בדרישה קלה וקטנה? האם קל תמיד לשמור את כל המצוות? מדובר הרי במערכת חוקים מסועפת שמקיפה את כל חייו של האדם! אם נדייק בפסוקים נראה שלא מדובר אפילו רק במעשי המצוות – לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם” – מדובר כאן גם על אהבת ה’ ועל יראת ה’, ועל מסירות לעבודת ה’ עד כדי “בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ”! וכפי שדרשו חז”ל – “בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך”! וכי זה דבר קטן? כיצד משה אומר על כך “מה ה’ אלקיך שואל מעימך, כי אם” וכו’?
גם הגמרא שואלת שאלה זו, במסכת ברכות דף לג עמוד ב – וכי מילתא זוטרתא היא? כלומר, וכי זה דבר קטן?! עונה הגמרא – “אִין! [=כן!] לגבי משה – מילתא זוטרתא היא”. כלומר – בשביל משה אכן זו דרישה קלה, זהו דבר קטן, ולכן יכול משה לומר ‘מה ה’ שואל מעימך, כי אם דברים אלו’.
הגמרא מביאה משל לביאור הענין: “דאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו – דומה עליו ככלי קטן – קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול”.
כלומר: אם מבקשים ממך דבר גדול, אך זהו דבר שמצוי ברשותך – הרי דבר זה נחשב בעיניך כדבר קטן, שאין לך בעיה לתת אותו. לדוגמא, כאשר אחיך מבקש ממך את הרכב שלך לכמה שעות – ויש לך רכב שאתה לא זקוק לו כרגע – אתה תתן לו בשמחה ובקלות, וזה לא ייראה לך כדבר גדול. לעומת זאת, אם אותו אדם אהוב מבקש ממך דבר קטן, אך זה דבר שאין ברשותך, הרי אתה תצטער ותאמר לעצמך – חבל שאין לי את הדבר הזה… פתאום הדבר הקטן הזה הופך לאוצר יקר. כולנו יכולים להזכר ברגע שבו דבר קטן שהיה חסר לנו הפך לאוצר יקר ערך – זה יכול להיות פותחן של קופסאות או בקבוקים, סיכת ראש, מברג או ספר, או סוללה לטלפון… ברגע שזה איננו ברשותך ואתה זקוק לו – הרי זה הופך לדבר גדול.
כך, מבארת הגמרא, משה רבנו – שחי באופן טבעי את יראת ה’ ואהבתו וקיום מצוותיו, וכל המידות האלו ישנן ‘ברשותו’ – מתייחס לכל הדרישות הללו כאל דבר קטן.
אך תשובה זו של הגמרא עדיין תמוהה ביותר: נניח שעבור משה הדרישות האלו נראות פשוטות ומובנות מאליהן; מה לגבי כל שאר עם ישראל? הרי משה מדבר אל העם – האם משה הוא כל כך מנותק שהוא לא מבין שעבור כל העם מדובר בדרישות גבוהות שקשה בכלל לדמיין אותן?
נראה לבאר את הדברים, על פי העיקרון המופיע בכתבי החסידות – שבנשמת כל יהודי ויהודי יש ניצוץ מנשמת משה רבנו. אמנם משה רבנו היה רק אחד – רק הוא עבר באש במעמד הר סיני, שרד ארבעים יום וארבעים לילה בלא לאכול ובלא לישון, קיבל נבואה פנים בפנים – אך ניצוץ מכל זה קיים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. בכל יהודי יש פוטנציאל לקשר עוצמתי עם הקב”ה באותה מידה שהתגלה אצל משה רבנו, ואף אם לא אצל כל אחד זה מתגלה – הרי זה קיים בתוכנו.
אמנם זה לא הופך את הדרישות של התורה לקלות או פשוטות, אך כעת המשל של הגמרא מבואר הרבה יותר: מבקשים ממך כלי גדול, אך יש לך אותו! אמנם יראת ה’, אהבת ה’ וקיום מצוותיו אינם דבר קטן כלל וכלל, אך בתוך כל אחד מאיתנו קיימת נשמה אלוקית, שהיא המהות הפנימית שלנו – והיא מלאה השתוקקות, רצון ויכולת לעמוד בכל הציפיות הגבוהות הללו. לכן משה רבנו בצדק מתייחס לזה כאל דבר קטן – כי אף שזהו דבר גדול, הרי הוא קיים בכל אחד מאיתנו ועל כן ראוי להתייחס אליו כאל דבר קטן.
נראה שהדברים כבר רמוזים בפסוק עצמו, שכן לאחר כל הדרישות והצפיות הגבוהות מופיעות המילים “לְטוֹב לָךְ” – כל הדרישות האלו אינן דבר חיצוני לך, דבר שמגיע אליך כחוקים שרירותיים שכובלים אותך ומגבילים את חייך – חוקים אלו הם “לְטוֹב לָךְ”: הם טבעיים עבורך ומתאימים לך ועל כן הם טובים לך.
כאשר אנו ניגשים לתורה ולמצוות בצורה נכונה, התורה היא ‘סם חיים’, “חיים הם למוצאיהם”, “עץ חיים היא למחזיקים בה” – התורה הופכת מאוסף חוקים לחיים שלמים ונעימים שמשמחים את הדבקים בהם.