בתחילת ספר דברים מתאר משה רבנו לבני ישראל את כל התקופה הארוכה של ארבעים שנה שהלכו במדבר. במהלך הנאום הארוך מספר משה גם על מתן תורה וגם על חטא העגל, גם על חטא המרגלים וגם על כיבוש עבר הירדן המזרחי.
לאור החזרה על האירועים שכבר התרחשו, מפתיע לשים לב להבדלים בין מה שמתואר בספר במדבר לבין מה שמתאר משה בספר דברים, ובמיוחד בולט ההבדל בהתייחסות לחטא המרגלים:
- מי יזם את כל הרעיון לשלוח מרגלים? בספר במדבר הקב”ה הוא שיוזם את שליחת המרגלים – “שלח לך אנשים”. אמנם חז”ל אומרים “שלח לך – לדעתך, אני אינני מצווה לך, אם תרצה שלח”. אך פשט הפסוק לא מספר לנו על מישהו אחר שיזם את שליחת המרגלים אלא רק הקב”ה.
לעומת זאת בספר דברים, מתואר איך עם ישראל הוא שיזם את שליחת המרגלים – “ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו”.
אז מי אשם ברעיון הגרוע של שליחת המרגלים? ה’ או העם?
- מה אמרו המרגלים כשחזרו? בספר במדבר מתואר שמצד אחד הם שבחו את הארץ ואת פרייה, ומצד שני אמרו “אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד… לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו”! מילים חזקות מאד שמרתיעות את עם ישראל וגורמות לו לא לעלות לארץ.
בספר דברים, לעומת זאת, כתוב רק “וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה’ אלקינו נותן לנו” ומיד – “ולא אביתם לעלות”! רגע, זה שעם ישראל לא רצה לעלות לארץ זה בגלל הדברים החמורים שהמרגלים אמרו, זה לא קרה בחלל הריק! למה זה לא מוזכר?
- בסיום הסיפור של חטא המרגלים אומר משה “גם בי התאנף ה’ בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם”. האמנם? האם משה לא נכנס לארץ בגלל עם ישראל? בגלל חטא המרגלים?
בספר במדבר אנחנו לכאורה רואים סיפור אחר לחלוטין – משה רבנו לא נכנס לארץ בגלל חטא מי מריבה, שהוא לא הקדיש את ה’ לעיני כל ישראל!
שלשת ההבדלים האלו יוצרים תחושה לא נעימה – נראה כביכול כאילו משה רבנו מציג את הדברים בחומרה כלפי עם ישראל יותר מאשר מה שהיה באמת! הוא גם מאשים אותם שהם יזמו, גם מאשים אותם שהם לא רצו לעלות למרות שהמרגלים דיברו בשבח הארץ, וגם מאשים אותם שהוא לא נכנס לארץ בגללם…
אנחנו מאמינים בני מאמינים, ובטוחים אנחנו שמשה רבנו לא משקר חלילה לעם ישראל ולא מציג את המציאות בצורה מסולפת. לא זו בלבד – לא ייתכן שמשה מנסה לשקר לבני ישראל, שהרי יחד עם ספר דברים הוא נותן להם גם את ספר במדבר, שבו מופיעים השינויים… אילו ניתן היה להעלות על הדעת שמשה רצה לשכתב את ההיסטוריה, היה עליו כמובן לשנות גם את ספר במדבר.
אלא יש להבין שבכוונה תחילה משה מציג שני סיפורים – זווית אחת של הסיפור בספר במדבר וזווית שנייה בספר דברים – ושתי הזוויות האלו משלימות אחת את השנייה.
האמת הייתה שעם ישראל פנה תחילה אל משה רבנו, כפי שמופיע בספר דברים, ורק אז משה העביר את ההצעה אל הקב”ה, והקב”ה ענה לו “שלח לך” – לרצונך, אני אינני מצווה לך. התורה רוצה שנדע את כל מה שקרה, ולכן התורה מספרת לנו גם את בקשתם של בני ישראל [בספר דברים] וגם את תשובתו של הקב”ה [בספר במדבר].
אך התורה בכוונה תחילה מחלקת את הסיפור לשני חלקים: ספר דברים הוא שיחת מוסר שמשה רבנו נותן לעם ישראל לפני מותו, ולכן בספר דברים מתאים להדגיש את ‘אשמתו’ של עם ישראל שבכלל ביקש את שליחת המרגלים – שהיו מיותרים לאחר שהקדוש ברוך הוא הבטיח להם לרשת את הארץ בעזרתו וללא קשיים. בספר במדבר, לעומת זאת, הדגש הוא לא על חלקם של עם ישראל בחטא, אלא על ההחמצה של המרגלים – גם לאחר שעם ישראל ביקש בקשה שלילית – לשלוח אנשים לחפור את הארץ ולרגל אותה [לאחר הבטחה אלוקית כזו, זו באמת בקשה שלילית], הקב”ה רצה לתת למרגלים שליחות אחרת – לתור את הארץ ולא לרגל אותה, כלומר לחפש את המהות הרוחנית של הארץ וליצור קשר רוחני בין עם ישראל לארץ ישראל.
בפועל המרגלים החמיצו לגמרי את שליחותם ובמקום ליצור קשר בין העם לארץ יצרו נתק וריחוק, כך שכל אותו הדור מת במדבר. ההחמצה הזו – והלקח העולה ממנה – הוא הסיפור של ספר במדבר.
לכן, בספר דברים שבא לתאר את חלקם של בני ישראל בחטא, מתואר כאילו המרגלים רק אמרו דברים חיוביים על ארץ ישראל, כדי להדגיש שהדברים הקשים שאמרו המרגלים לא מצדיקים את החטא של עם ישראל.
לכן גם בספר דברים אומר משה שהוא לא נכנס לארץ בגלל חטא המרגלים – ודאי שכך הוא הדבר, שהרי אם אותו דור היה נכנס לארץ משה היה נכנס איתם. העובדה שמחכים ארבעים שנה לדור חדש, היא שגרמה שמשה יהיה עוד 40 שנה במדבר ויחטא לבסוף, היא שגרמה שמשה רבנו בסופו של דבר לא היה מתאים להנהיג את הדור הבא, דור הבנים שנכנס לארץ.
לסיכום, לפנינו שני סיפורים של חטא המרגלים, שכל אחד מביא רק חצי מהסיפור המלא, ודווקא באופן הזה נותנים לנו שני הסיפורים את האמת המלאה ואת ההדגשה השונה של שתי זוויות עומק על הסיפור.