בתחילת הפרשה מופיעה רשימת בני יעקב –
(א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: (ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: (ג) יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: (ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: (ה) וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:
למעשה מזכירים כאן בתוך הרשימה רק אחד עשר מתוך שנים עשר בני יעקב, ולגבי יוסף מצויין שהוא היה במצרים ולכן איננו מופיע בתוך הרשימה.
מעניין לשים לב לסדר שבו מופיעים השבטים כאן, לעומת הסדר שבו הם מופיעים במקומות אחרים:
כאן השבטים מסודרים באופן כללי לפי האמהות שהולידו אותם. ראשית מופיעים בני לאה – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון. יש לציין שזה לא לפי סדר לידת השבטים, שהרי בני השפחות נולדו לפני יששכר וזבולון. לאחר בני לאה מופיעים בני רחל, או ליתר דיוק בנימין, שהוא נציג בני רחל שירד למצרים יחד עם יעקב [כאמור יוסף כבר היה במצרים ולכן מופיע רק בסוף פסוק ה’]. לאחר בנימין מופיעים בפסוק ד’ בני בלהה ובני זלפה.
מדוע בני השפחות מופיעים אחרונים? האם הם יהודים סוג ב’?
כבר ראינו הזדמנות אחרת שבה בני השפחות מופיעים ראשונים – כאשר יעקב פוגש את עשיו, נאמר בספר בראשית פרק לג פסוקים א-ב:
“וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת: וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים”.
אך למרבה האירוניה, מדוע כאן מופיעים בני השפחות ראשונים? כפי שמבאר רש”י, הסיבה היא מכיוון ש”אחרון אחרון חביב”, כלומר שאם יהרוג עשיו את הראשונים יהיו האחרונים לפליטה…
חוזרת ונשאלת השאלה, האם בני השפחות הם יהודים סוג ב’? האם יש דבר כזה יהודי אחד ששווה יותר ויהודי אחר ששווה פחות?
כאמור, יש לשים לב שבמקומות אחרים מופיע סדר אחר של השבטים.
בספר בראשית פרק מו, כאשר מתוארים כל שבעים הנפש היורדים למצרים עם יעקב, גם שם מחולקים הנזכרים לפי האמהות, אך שם לא מופיעים בני השפחות אחרונים, אלא קודם כל בני לאה, לאחריה בני זלפה, ואז בני רחל ולבסוף בני בלהה.
בפרשת נשא, בקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח [פסוקים שקראנו בתורה בחנוכה], מופיע סדר אחר: יהודה, יששכר זבולון, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר ונפתלי.
איזה מין סדר משונה הוא זה? לא לפי סדר התולדה, לא לפי סדר האמהות… זהו סדר חנייתם של עם ישראל במדבר. כך מופיע בספר במדבר פרק ב – יהודה עם יששכר וזבולון חונים ממזרח למשכן ולארון הברית, ראובן עם שמעון וגד חונים מדרום, אפרים עם מנשה ובנימין חונים ממערב, ודן עם אשר ונפתלי חונים מצפון. סדר דומה מופיע במפקד שעורך משה רבנו בפרק א’ בספר במדבר – גם שם השבטים מחולקים לפי השלשות האלו, אך בסדר שונה: קודם כל ראובן שמעון וגד, ואז יהודה יששכר וזבולון. סדר זהה מופיע גם במפקד שהתרחש ארבעים שנה לאחר מכן, בפרשת פנחס [במדבר פרק כו].
בפרשת שלח לך, כאשר משה שולח מרגלים – נשיא מכל שבט, מוזכר סדר אחר לחלוטין: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, אפרים, בנימין, זבולון, מנשה, דן, אשר, נפתלי וגד.
כאשר משה רבנו מברך את עם ישראל בפרשת וזאת הברכה מופיע סדר אחר: ראובן, יהודה, לוי, בנימין, יוסף, זבולון, יששכר, גד, דן ואשר. כאן יש רק עשרה שבטים כיוון ששמעון לא התברך, ואילו יוסף נזכר כאן ככולל את מנשה ואפרים. על כל פנים, זהו סדר אחר מכל המקומות האחרים.
כאשר יעקב מברך את בניו לפני מותו בפרשת ויחי [אותה קראנו בשבת שעברה], הוא גם מזכיר אותם לפי סדר האמהות, אך לא כמו שרואים אצלנו בפרשה שהשפחות מוזכרות אחרונות, אלא דווקא בני רחל הם אחרונים. משום מה לא כל הבנים מוזכרים דווקא כדרך לידתם: בני לאה מוזכרים ראובן, שמעון, לוי, יהודה, זבולון ויששכר [שני האחרונים מוחלפים מסדר לידתם], בני השפחות מוזכרים דן, גד, אשר ונפתלי [כאשר קודם כל נולדו דן ונפתלי בני בלהה ורק אחר כך בני זלפה גד ואשר], ואז לבסוף מוזכרים בני רחל יוסף ובנימין.
בספר דברים פרק כז, במעמד הברכה והקללה, עומדים ששה שבטים לברך את העם על הר גריזים – שמעון לוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין, וששה שבטים אחרים עומדים על הקללה בהר עיבל: ראובן גד ואשר, וזבולון דן ונפתלי.
בקיצור, בכל פעם מופיע סדר אחר בתכלית.
אומר על כך המדרש בפרשתנו [שמות רבה פרשה א’ אות ו’]:
“הדא [=זה] הוא שאמר ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי: למה אין שמותם של שבטים שוים בכל מקום, אלא [פעמים] שזה מקדים לזה וזה מקדים לזה? שלא יאמרו בני גבירות תחלה ובני השפחות אחרונה. ללמדך שלא היו גדולים אלו מאלו”.
אם כן, המדרש מלמד אותנו שהסדר שונה בדיוק כדי שלא נחשוב שיש כאן מישהו גדול מחברו. לא בני רחל ולאה גדולים מבני השפחות, לא שבט זה גדול משבט אחר – אלא כולם שווים.
אלא שמיד לאחר מכן ממשיך המדרש ואומר פירוש אחר:
“דבר אחר: למה הקדים אלו לאלו? לפי שהם [=השבטים הם] תקרת העולם [=הם מגנים על העולם כתקרה שמגנה על היושבים בבית]. זה שמתקן תקרה כראוי, נותן עביה של תקרה זו בצד ראשה של אחרת שאינה שוה. לפיכך מקדים אלו לאלו”.
ביאור המדרש: בזמנם היו בונים תקרה מגזעי עצים שהיו כורתים, ובדרך כלל החלק התחתון של הגזע רחב ועבה יותר מאשר החלק העליון – כיצד איפה תסדר את העצים כך שיגנו על כל חלל הבית? תניח את הגזע הראשון כך שעוביו יהיה מונח לצד ימין לדוגמא, ואז תניח את הגזע השני כך שעוביו יהיה מונח לצד שמאל, וכך הם ישלימו זה את זה.
מה בעצם הרעיון שעולה מן המדרש? בעצם ההיפך מהמדרש הקודם. לא כל השבטים שווים. כמו הקרשים שכל אחד מהם עבה בצד אחר, לכל אחד מהשבטים יש יתרונות ומעלות אחרות. יש כאלו שחזקים בתחום המנהיגות, יש כאלה שחזקים בתחום הרוחני, יש כאלו שמובילים בכלכלה ויש כאלה שמובילים בחקלאות, יש כאלו שמובילים בצבא ויש שמובילים בעבודה בבית המקדש. כל אחד יש לו ייחודיות שאותה הוא צריך לבטא במקום המתאים.
שני המדרשים אינם סותרים זה את זה. מבחינת נשמת ישראל שבהם – כל עם ישראל שווים. אין אחד מהם גדול מחבירו. אך מבחינת תכונות הנפש והאישיות – בהחלט אינם שווים, יש בהם מובילים יותר ופחות, מוכשרים יותר ופחות – ואין זה משנה כהוא זה את ההתייחסות אליהם כאל נשמות קדושות וטהורות, כולם אהובים, כולם ברורים, “ועמך כולם צדיקים”.
שני המדרשים הללו משלימים זה את זה – הראשון עוסק ברובד הנשמתי והשני עוסק ברובד האישיותי. מובן שבטבע הדברים אחד מתאים להיות חבר כנסת, אחד ראוי להיות כהן, אחד מתאים להיות סוחר ואחד מתאים להיות רופא. אבל מבחינת ההתייחסות לאדם כאדם – חביבין ישראל כולם שנקראו בנים למקום.