שני מדרשים במדרש רבה על פרשת השבוע – אחד מהם מעלה על נס את השלום, והשני מדגיש דווקא את המלחמה.
שורות אלו נכתבות בקיץ תשע”ד, בשעה שאנו עומדים בעיצומו של מבצע ‘צוק איתן’, ומתפללים להצלחתם של חיילי צה”ל ולמיגור החמאס – זו הזדמנות מתאימה לעסוק בשני מדרשים אלו ולבחון מה יחס התורה למלחמה ולשלום.
המדרש פותח את פרשתנו בברכה המיוחדת שנותן הקב”ה לפנחס – “הנני נותן לו את בריתי שלום”:
“פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר הקב”ה: בדין הוא שיטול שכרו. לכן אמור – הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול השלום שניתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום שנא’ (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואם בא אדם מן הדרך – שואלין לו שלום, וכן שחרית – שואלין לו שלום, ובאמש [=ובערב] כך שואלין בשלום, שמע ישראל – חותמין פורס סוכת שלום על עמו [הכוונה היא לסוף ברכות קריאת שמע בערבית של ליל שבת], התפלה חותמין בשלום [=בברכת שים שלום], בברכת כהנים חותמין בשלום [=וישם לך שלום]. אר”ש בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כט) ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”.
המדרש מציג את כל המעגלים שסובבים סביב השלום. החל מהעולם כולו שמתנהג בשלום, דרך התורה שנתיבותיה שלום, חייו של האדם הפרטי שמלאים בתפילה לשלום ובשאלת שלום, ועד ההגדרה שאין כלי מחזיק ברכה אלא השלום.
בדומה לכך אמרו חז”ל (ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא מב):
“גדול השלום ושנואה המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום” (דברים כ י).
בימינו נראה לפעמים כאילו הערך של השלום הוא ערך של השמאל החילוני, ואילו הימין הדתי מצדד במלחמה… אך הנה, כאשר אנחנו מעיינים במדרשים ובדברי חז”ל, אנו רואים שהשלום הוא ערך מאד מרכזי ומשמעותי.
ובכל זאת, בפרשתנו ישנה גם מלחמה, וגם אליה התייחסו חז”ל. מיד לאחר ברכת השלום וכהונת העולם שקיבל פנחס, נאמר בפרשתנו כך:
“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר”.
אמנם המלחמה עם המדיינים הייתה בסופו של דבר רק בפרשת מטות, שם ציווה ה’ את משה “נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים”. אך כבר כאן מצווים עם ישראל להכות את המדיינים, וגם נאמר כאן להיות “צוררים” להם – מה פירוש בעצם לצרור את המדיינים? המדרש בבמדבר רבה אומר כך (פרשת פינחס פרשה כא סימן ה):
“צרור את המדינים: אע”פ שכתבתי “כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום”, לאלו לא תעשו כן. לא תדרוש שלומם וטובתם, את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרור1, ואיזה? זה דוד: (שמואל ב’ פרק י) ‘ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש’, אמר לו הקב”ה – אתה תעבור על דברי?! אני כתבתי ‘לא תדרוש שלומם וטובתם’, ואתה עושה עמם גמילות חסד?! (קהלת ז) ‘אל תהי צדיק הרבה’ – שלא יהא אדם מוותר על התורה2, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד?! סוף בא לידי בזיון – (שמואל ב’ פרק י) ‘ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם’, ובא לידי מלחמה – עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון, ד’ אומות, וכתיב (שם) ‘וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה’ וגו’, מי גרם לדוד כך? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב”ה לא תדרוש שלומם. לכך כתיב צרור את המדינים”.
כלומר, אף על פי שבדרך כלל השלום הוא הברכה הגדולה ביותר, עלינו לדעת גם מתי ועם מי לא עושים שלום. אמנם גם כאשר יוצאים למלחמה קוראים לאויב קודם כל להשלים עמנו ולוותר על המלחמה, אנחנו איננו ששים אלי קרב ובוודאי איננו חפצים לפגוע בנשים וילדים שאינם מעורבים במלחמה. אך יחד עם זאת, מול המדיינים למשל, לא פותחים בשלום – נוקמים את נקמת ה’ מאת המדיינים וצוררים אותם.
נראה שנקודת ההבדל היא בשאלה האם אתה נמצא מול עם שהאינטרסים שלו מתנגשים בשלך, ואז בפשטות לגיטימי מצידו להאבק על האינטרסים שלו – וכמובן שלגיטימי גם מצידך להאבק על האינטרסים שלך, או שאתה נמצא מול רשעות – למשל מול המדיינים שבאו לפגוע בעם ישראל למרות שעם ישראל לא ביקש לפגוע בהם כלל וכדומה. מול רשעות יש להלחם בעוצמה ובאכזריות ללא רחמים. בהקשר זה מציין המדרש גם שהמרחם על אכזרים סופו להגיע לידי בזיון, מלחמה וצרות. זה מובן מאיליו וכמעט הכרחי – אם אתה לא ניגש אל הרשעות בעוצמה ראויה, היא מרימה ראש ושבה לפגוע בך.
עם ישראל מטבעו הוא עם של שלום – בניו של אברהם אבינו הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. אך גם אברהם אבינו ידע לצאת למלחמה מול ארבעת המלכים ולרדוף אותם מסדום ועד דן בצפון, ו”עד חובה אשר משמאל לדמשק”…
כיצד עלינו להתייחס למלחמה בימינו? מצד אחד לכאורה המאבק הוא על אינטרסים, על זכותם של הפלסטינאים להגדרה לאומית בתוך שטחי ארץ ישראל: ברמה הזו, זו זכותם של הפלסטינאים להאבק על האינטרסים שלהם, וזו גם זכותנו וחובתנו להאבק על האינטרסים שלנו – הבטחוניים, הכלכליים, ההיסטוריים, וגם הרוחניים. בהקשר הזה בהחלט היינו מעדיפים שלום והיינו קוראים להם לשלום – אם כי חשוב להבהיר שכאשר התורה מצווה אותנו לקרוא לשלום אין הכוונה שעלינו לוותר על תביעתנו או על זכויותינו, אלא להציע לאויב לחיות תחת ריבונות ישראל בשלום מתוך קבלת מרות השלטון הישראלי ומתוך קבלת עול שבע מצוות בני נח. גם כיום כאשר עלינו לקרוא לשלום, אין הכוונה חלילה שנוותר על חלקי ארץ ישראל או שנעקור יהודים מבתיהם, אלא שנציע לפלסטינאים לחיות תחת ריבונותנו מתוך זכויות הומניטריות ומתוך קבלת מרות השלטון הישראלי.
אך כל זה הוא רק צד אחד של המטבע.
מן הצד השני, המאבק הזה כבר מזמן אינו רק מאבק על אינטרסים או מאוויים של עם אחד מול עם אחר. אויבינו מזמן כבר איבדו צלם אנוש בפיגועי טרור רצחניים, בהרג ילדים ונשים מטווח אפס, בהתעללות בגופות ובמשפחות השבויים והחטופים, בהטלת אימה על מרכזי ערים באמצעות טילים ארוכי טווח, ועוד ועוד. זה כבר לא מאבק על אינטרסים, זהו מאבק של עם ישראל – עם המוסר האלוקי והתורה הנצחית – מול רשעות מפלצתית איומה. מול רשעות כזו לא ראוי לנסות להגיע לשלום, מול רשעות כזו צריך לדעת לעמוד בעוצמה ולהכחיד אותה. קודם כל ברמה הפרקטית – רחמים, או קריאה לשלום, או הסכמות אינסופיות להפסקת אש, יתפרשו רק כחולשה וכהזמנה נוספת לפגיעה בנו, ומעבר לכך – ברמה הרוחנית, אנו עם ה’ ומחובתנו להלחם בעוצמה ברשעות באשר היא, “ייתמו חטאים מן הארץ”.
“ה’ עוז לעמו ייתן – ה’ יברך את עמו בשלום”!